פעם אמא שלי סיפרה לי, שנולדתי בטעות, ושלא הייתי צריכה להיות
פה היוום בכלל. שאם לא אבא, אז היא הייתה עושה הפלה. אבא הבטיח
לה שהם יתחתנו, והם באמת התחתנו. אז אמא השאירה אותי.
איזו בושה הייתה להורים שלה בחתונה- הבת שלהם עומדת מתחת לחופה
ארעית, לבושה שמלת כלה משומשת, בטן תפוחה וחתן שהספיק להשתכר
כבר מהמשקאות של הכיבוד בכניסה, ונתמך באבא שלו כדי לא ליפול.
בירח הדבש, אמא אכלה בשביל שתיים, ואבא שתה בשביל שניים. אמא
סיפרה שהיו תורות לשירותים- מי יילך להקיא.
כשנולדתי, אבא היה פיכח. אמא הזמינה רופא מיילד הבייתה, כי היא
לא רצתה שאבא יסיע אותה לבית חולים. כשיצאתי, הרופא החזיק
אותי, כך סיפרה אמא, והבחין בכתם לידה שהיה לי על כף היד.
"קוראים לה לידיה", אמרה אמא. הרופא ביקש לדעת, אם אפשר, את
משמעות השם. אז אמא ענתה לו- "אני לא יכולה לקרוא לה כתם לידה,
נכון? גם לא לידה ובטח לא כתם. אז הכי קרוב לזה, זה לידיה".
הרופ השתתק.
אבא היה בשירותים באותו זמן.
חצי שנה אחר כך, אבא נסע לסקי עם חברים, ולא חזר. "לא מכתב, לא
הסבר, לא טלפון, אפילו לא שמועה" סיפרה אמא.
איזו בושה הייתה להורים שלה- הבת שלהם עובדת כמלצרית במקום
ללמוד, מפרנסת ממזרית וחיה בדוחק.וכך זה נמשך.
"תני אותה לאימוץ", הם אמרו לה, "למה לך לעבוד קשה? שימי אותה
באיזה מוסד ותגמרי עם זה!" אז היא גמרה עם זה.
ארבע שנים ממוסד למוסד. כל מקום והסיפורים שלו, היתומים שלו
והבעיות שלהם. ואני- ילדה עם שני הורים, יתומה כמו כל אחד מהם,
תקועה איתם באותם חדרים, אותן מיטות, אותם בתי השימוש, אותן
מקלחות ואותו חדר אוכל.
ארבע שנים עברתי ממוסד למוסד. בלילות הייתי חומקת החוצה
ומעשנת. את הכסף הייתי משיגה מעבודה כמלצרית בלילות, בנוסף
לדמי הכיס המועטים שקיבלתי מהמוסד, כמו כולם.
חסכתי כסף. חוץ מסיגריות, לא בזבזתי אגורה. הייתי מוכנה לאכול
הכל- שבערבי שישי אני הלכתי לעבוד כשכל האחרים הלכו לסרט, שלא
קניתי לעצמי בגדים והשתמשתי בסחבות שניתנו לי, שאכלתי רק פירה
וספגטי מהמוסד, ואפילו פעם אחת לא אכלתי בחוץ.
ואחרי שלוש וחצי שנים, חצי שנה לפני גיוס, ניגשתי לבית החולים.
חצי מהכסף שחסכתי הוצא מכיסי וניתן לקופה הרושמת. ניתוח זריז
ועוד חצי יום בבית חולים, להתאוששות. ואחרי ההתאוששות- יום שלם
של הברים לאחראית המוסד- "ביקרתי משפחה בחיפה". באותו יום
שפכתי את קורותיה של משפחה רחוקה בחיפה- האמא מורה בבית הספר
הריאלי, האבא מהנדס מזון, שני אחים- כל אחד והסיפור שלו. ויש
להם גם כלבת זאב מדהימה. מדהים- סיפור שקרי, סתמי, מיותם
ומדהים- שהוציא אותי מזה.
את שאר הכסף הוצאתי במכון, בעיר.כסף לקעקוע על כף היד. קעקוע
של כלב זאב, כי לכל משפחה נורמאלית יש כלב.
החלטתי לגמור עם זה. ידעתי שאמצא אותה שם, כי השמועה על כך
הגיעה לאוזניי. אז נכנסתי דרך השער המעוצב ועברתי את השומר.
החיצים הובילו אותי לחלקה הנכונה, בה אמא שכבה. "הגיע הזמן
לגמור עם זה- לפני הצבא". התיישבתי, שתקתי וחיכיתי. רציתי,
יותר מכל, לספר לה על העלבון שבלהיות במוסד, כשאמא שלך
מסתובבת. דווקא עכשיו, אני כבר לא מתאימה לשם. הצמדתי את היד
המקועקעת שלי לאבן השיש, למרות שכאב, ולחצתי. לחצתי את כל הלחץ
שנאגר, עד שנוצר סדק קטן בשיש, דרכו עברו כל המילים, כל
הדמעות, כל הסיגריות, כל היתומים וכל החוויות שלי, מאז שהיא
גמרה עם זה.
עכשיו כששתינו גמרנו- אפשר להתחיל מחדש. טירונות בצבא החיים
ובצבא ההגנה לישראל- ופיקוד בהישרדות. מופרדת ממנו, מופרדת
ממך, מופרדת מכתמים.