כשאנרגיות מיסטיות שוצפות וקוצפות בגופי הדקיק, אני מרגיש
כאילו אני מתחיל לרחף. האם זה אמיתי או סתם תעתוע של המוח
הפרטי שלי?
החיים מתחילים לזוז להם, קדימה ואחורה, בבלגן מוחלט, תוהו
ובוהו מערפל חושים, ומה קורה מסביבי? רואה צבעים לובשים צורה,
צורות שמתחילות להגיד לי דברים שמעולם לא שמעתי, ולמרות זאת
אני מבין הכל. זה מין ערפול חושים שכמוהו לא חוויתי מעולם,
לפחות לא שאני זוכר. וערפול כזה, איך אפשר הרי לשכוח?
מסתכל מסביב, דמויות מעוותות ומסוחררות מסתחררות בריקוד מושחת
עם חפצים ששכבו שם קודם, חסרי תנועה. לא הייתי מאמין שדוממים
יכולים להיות כל-כך מלאי חיים. אבל ככה זה, מסתבר.

הגוף מתרומם, אני מרגיש שיש לי כנפיים. אני מלאך קטן ולבן,
מעופף לי בשחקים בדרך לפגוש את אלוהים. חסר משקל, חסר חובות
ומצפון. אני לוציפר, כוכב הבוקר, מלך הגהנום, מלאך השאול. אני
אלוהים בעצמו, גבוה, נישא ורם, מטייל לו בנבכי הנפש והנשמה של
בני האדם, החיות והצמחים. אני חללית גדולה, מכילה בתוכי את כל
העולם, הגלקסיה, היקום. אני אש, מכלה את כל מה שבא למגע ידי,
להבתי.

במקום דם זורמת לי אקסטזה בורידים, אני דגול, אני חכם, אני
המלך. אין אף אחד שיכול לי!!!

הריעו לקיסר! הריעו לפרפר!

אח, כאב ראש היסטרי מפלח את זרם האנטי-תודעה והופך למודעות
כואבת. על הרצפה - לא, על הכביש, חבורה של אנשים מסביבי. קפץ
מהקומה השנייה, אומרים. בטח חשב שהוא ציפור. אבל לא, אני מנסה
להגיד. הייתי מלאך, הייתי אלוהים. אבל לא מצליח לדבר. האקסטזה
והפיכחון שבא אחריה מפנות את מקומן לערפול קצת שונה, של חצי
הבנה וחצי חושך.

בית חולים? מה אני עושה כאן? אני לא אמור להיות כאן. למה אני
פה? לחדר נכנסת אחות וטוענת שאני צריך לשכב, אבל מה פתאום?
אני, לשכב? אני האדם הכי בריא ביקום! אני אלוהים! כמה רופאים
נכנסים לחדר וקושרים אותי למיטה. למה שיעשו את זה לאלוהים?

אמא שלי ניצבת מול המיטה, כמו נציב מלח דומם. "מה הם עשו לך?",
היא שואלת. גם אני שואל את עצמי מה הם עשו לי, למה הם עשו את
זה. "זה נורמלי שהם יעשו ככה לקיסר?", אני שואל. אמא מסתכלת,
מזילה דמעה. עוד דמעה. הולכת.

אלוהים, אני שומע קול קטן קורא לי. אלוהים... מה, אני שואל.
הקול הקטן ממשיך לקרוא. אלוהים, אלוהים. לאט לאט, אני מתחיל
להבין שהקול הקטן מגיע מבפנים, מתוכי, ולא קורא לי, כי זה אני
שקורא לאלוהים. תשתוק, קול קטן. אני אלוהים. אלוהים, אלוהים,
הוא ממשיך לקרוא. מתי אלוהים ייקח אותי אליו?
די, די, אני מרגיע את הקול. אתה בטוח עכשיו. הקול הקטן מתחיל
לצרוח בקול גדול פי אלף. הראש שלי מתפוצץ, העיניים נפתחות
מהעוצמה של הצפצוף בראשי.
מה קורה? איפה אני?

הוא חי, הצלחנו, אני שומע קולות באפילה של העיניים הפקוחות
מחדש שלי. השוק החשמלי עבד. מה שוק? איזה שוק? שומע משהו כמו
אמא שלי, בוכה שוב. כמה היא כבר יכולה לבכות? ואבא שלי מנחם
אותה, עומד לידה. אני לא רואה את זה, אבל שומע. שומע את
החיבוק, את המילים הרכות בהן הוא מנסה לנחם אותה. ואמא שלי
לוחשת למה דווקא הילד שלי יצא דפוק? למה, אלוהים, למה? ואני
מנסה להסביר לה שאני אלוהים, הילד שלה הוא לא דפוק אלא אלוהים
בעצמו. נותנים לי זריקה. את זה אני מרגיש, את החומר שמחלחל לו
לתוך האלוהות שבוורידים שלי. אלוהות אדומה, כחולה, כלל עולמית.
אני מחזיק בידי גלקסיה שלמה, והולך לישון.

בוקר טוב, אני שומע קול לידי. ילדה קטנה, חיוורת, מסתכלת עליי
בעיניים ירוקות חודרות. היא נראית בת ארבע, חמש לכל היותר. בת
כמה את, אני שואל. שמונה וחצי היא עונה. והיא יודעת שהיא נראית
כל-כך קטנה. היא נולדה להורים מסוממים ועד היום יש לה קריזים
מדי פעם, כי ההורים שלה האכילו אותה בקוקאינים למיניהם מגיל
קטן. אבל זה לא פייר, אני מסתכל עליה. מה לעשות, היא אומרת. יש
בה המון חוכמת חיים. ומי אתה, היא שואלת. אני אלוהים. היא
מסתכלת עליי במבט רציני ואומרת לי שהיא יודעת. היא מבינה.
פתאום אני מרגיש קטן. הכל חוזר אליי לאט לאט ואז במהירות. מי
אני, מה אני, מה הייתי לפני מסע הטריפים במסיבה לפני מיליון
שנה. היא מתקרבת אליי, למיטה שבה אני קשור, ומחזיקה לי את היד.
האחות נכנסת לחדר וצועקת לא, הוא משוגע, תיזהרי, והילדה אומרת
לא, הוא בסדר עכשיו. אני בסדר עכשיו. סיימתי להיות אלוהים, אני
מתפטר. זאת עבודה קשה מדי לדאוג לילדים קטנים כמו הילדה שלידי.
אני לא מתפקד טוב בתור הבוס הגדול. רק בן 20 וכבר אלוהים? לא
תודה. אני רק רוצה לחזור הביתה, לשקוע לי בשמיכה החמימה שלי
ולישון, לישון, לישון...

אמא שלי מקבלת אותי הביתה בחיוך, שבועיים לאחר מכן. היא זורחת,
אני רואה שהיא שמחה שחזרתי. "אבל מה הבאת איתך?", היא שואלת.
מה, לא ברור? זאת ילדה קטנה. הילדה שלי, אחותי והמושיעה שלי.
טעיתי, אמא. אני לא אלוהים. הילדה הקטנה הזאת היא אלוהים. והיא
איתי, ואני אשמור עליה לתמיד. לתמיד.