נכנסת בשקט בשקט וסוגרת את הדלת.
חשוך בפנים ואני לא רואה כלום מגששת צעד אחר צעד לכיוון הכללי
כי לראות אני לא רואה, אבל אני חשה אותך שוכב שם.
אני מתכרבת למיטה ומניחה יד מהוססת על גבך "היי אתה ער?" תוך
שניה או שתיים אתה מסתובב לכיוון המשוער של הקול שלי "אני
מקווה שאני לא מפריעה" ושומעת אותך זז טיפה מפנה לי מקום לשבת
על המיטה ואיך שאני מסיימת את המשפט זרועותיך מקיפות אותי
ומקרבות אותי אלייך ותוך שנייה אני עוטפת את עצמי בחומך ומקבלת
נשיקות מתוקות ורטובות ואתה מחבק אותי חזק ואני מחבקת אותך
חזרה הייתי מוכנה להשאר כך כל הלילה, האמת שהייתי מוכנה.
לחישות קטועות מילמולים והרבה נשיקות עד ששנינו כבר לא מחזיקים
יותר ומסתערים אחד על השני בתשוקה שלא נגמרת, טורפים, בולעים,
נושכים, שורטים אבל למרות הכל גם מחבקים, מלטפים, מנשקים עד
שמתפוצצים.
ואחרי הפיצוץ כשאנחנו מסדירים נשימה אני תוהה כמה זמן יקח לך
להגיד שמחר לומדים או קמים מוקדם ובעצם לרמוז לי שזמננו הקצר
תם.
ושוב אני אומרת- "אם אתה רוצה שאני אלך תגיד, אל תרמוז" ומסרבת
לזכור שאתה כזה, אחד שהולך לישון מוקדם ותמיד בשיעור ולא מבריז
ולא מפספס, כי תמיד מאחורי זה אני מרגישה שאחרי שאתה גומר אתה
רוצה שאני אלך.
אז אני קמה בעצבנות ומחפשת את החולצה או החזייה, מתיישבת על
הריצפה ומתלבשת לי, מסדרת את עצמי לאט ואחרי שהתרגלנו לחושך
אני רואה אותך מסתכל עלי מתלבשת ואז הולכת לא לפני שאני נותנת
לך נשיקה ומרגישה שאתה לא רוצה שאני אתן לך אותה, אבל אני
מתעקשת כל פעם מחדש.
אני יוצאת החוצה לאוויר הקר ונשבעת לעצמי בדרך הביתה שזאת הפעם
האחרונה בהחלט שאני באה אלייך או לפחות נותנת לך להתייחס אלי
ככה. חושבת על איך אני זורקת אותך ואתה מתחנן שאחזור ואיך אני
מציבה לך תנאים ברורים.
ואז אני מגיעה הבייתה ונשכבת מותשת במיטה בוהה בתיקרה וחושבת
מתי תהיה הפעם הבאה שתחבק אותי ותנשק.
אני רוצה להפסיק אבל אני לא יכולה.
אני רוצה להפסיק אבל אני לא מצליחה.
אני רוצה להפסיק אבל אני מכורה.