לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב...

זה המשפט שהוא זמזם לעצמו כל בוקר, מודע לציניות שהסתתרה עמוק
בתוכו במשך כל שעות היום, ורק לרגעים מועטים ,לא ברורים ,חזרה
למקומה הטבעי. עד שהודחקה באכזריות ע"י ההכרה.

הוא לא יכל להרשות לעצמו להיות ציניקן, גם ככה אנשים לא אהבו
אותו, הוא גם לא היה חזק במיוחד, והוא בהחלט ידע שיש אנשים שאם
עוקצים אותם, האפקט המתקבל מאוד דומה למה שקורה לדבורה אחרי
שהיא עוקצת, שניהם בסופו של דבר ימותו.

הוא קם, והתכונן לצאת לבית ספר, הוא כבר בכיתה י"א , אבל הוא
לא ממש מרגיש שדברים משתנים אצלו בראש, הוא עדיין חושב שהוא
נשאר אותו ילד מטומטם שהוא היה בכיתה ג'. רק שעכשיו הוא קצת
יותר גדול, קצת פחות נאיבי, והרבה יותר מריר.

הוא התלבש ,אכל ארוחת בוקר מזינה במיוחד, משהו בסגנון דגנים
מלאי סוכר, "הדגם שיחסל לך את הריכוז סופית", כמו שהיה רשום על
האריזה מאחור, למרות שהוא היה די בטוח שאצל אנשים אחרים זה לא
כתוב, בטח לא בטוש. הוא שתה כוס קולה, הוא בכל מקרה לא צריך את
הכבד שלו, או את הסידן. ו...יוצאים לבי"ס.

הולכים ברגל את העשר דקות רבע שעה, פוגשים את הרוסי שעומד בשער
עם האקדח צעצוע שלו, פוגשים כמה אנשים שאתה רוצה לפגוש, כמה
אנשים שאתה קצת פחות רוצה לפגוש, כמה אנשים שאם היית הולך
ברחוב ורואה אותם היית עובר לצד השני. אבל זה מה יש, מן הסתם
בכל בי"ס יש ילד כמוהו. אולי אפילו כמה. מעבר לזה זה כבר יהיה
הרסני. בעיקר בשבילו.  היות שהוא בטוח שהוא יחיד במינו, אולי
יצרו עשרה. בד"כ זה מגיע בהקשרים ציניים כמו :"עשו אחד ,סגרו
את המפעל" או " אלוקים ברא אחד לניסיון, על הטעות הזו הוא לא
יחזור פעמיים" וכל מיני כאלה. העקיצות על עצמו הגיעו בעיקר
מעצמו, החבר'ה האחרים בכלל לא שמו לב אליו, והם בטח לא יבזבזו
את מעט האינטלקט שעוד נותר להם, על סרקאזם.
הוא נכנס לכיתה, השיעור עדיין לא התחיל, יש לו עוד רבע שעה
לנסות לישון על שולחן העץ -שתמיד הייתה לו הרגשה שמי שיצר אותו
רק שכח את המסמרים למעלה, לפני שהמורה שלהם, כנראה בת דורו של
מוסוליני     (הוא לא ידע אם היא יותר זקנה או יותר פשיסטית,
בסוף הוא החליט שהיא זקנה גם ברוחב) תכנס לכיתה, ותתחיל את
המונולוג של 45 הדקות. הוא אפילו לא זכר איזו מורה זו, הן כולן
דומות לכולן, כולן מעבירות אותם שיעורים ארוכים, משעממים
,וארוכים (הם מאוד ארוכים) כולן לא סותמות את הפה לשלושת רבעי
שעה. ובעיקר, אבל בעיקר, כולן...." והמחשבה הזו נקטעה באיבה
למשמע קולו של השטיח האנושי, הידועה בכינויה המורה רינה נכנסה
לכיתה, וצעקה על כולם לסתום את הפה ולעמוד. היא תמיד אומרת את
זה, גם אם היא תכנס לכיתה וכולם יסתמו את הפה ויעמדו, היא
עדיין תצעק את זה, בקול העץ החורק שלה... לפעמים הוא חשב שזו
תגובה רפלקסיבית, או התניה פבלובית, בטח הפנטו אותן בסמינר
למורות (שאותו היא בטח עשתה ב1924)  שכל פעם שהן יראו לוח, זאת
תהיה המילה הראשונה שתצא להן מהפה. אולי גם עושים את זה
לקופאיות בסופר. הוא רצה להיות קופאי רק בשביל לברר את זה.
בעצם לא, זה לא שווה את זה.

לפעמים הוא רצה שאנשים יעריכו אותו, אבל עוד לא המציאו את
המכשיר הזה, "הציניקנומט", מכשיר שפועל כמו "הקיבינמט"
המפורסם, רק שבשונה ממנו, הקיבינמט הוא המד הרשמי של היצורים
הקטנים הידועים בשם "קיבינים", העובדה שאיש מעולם עוד לא ראה
קיבינים , ובטח שלא הצליח למדוד אותם, לא הפריעה לו לבסס את
דעותיו המוצקות על המכשיר הנ"ל. הציניקנומט מודד ציניות , או
רעל פנימי, משהו שנע בין "לא מורגש" ל"רדיואקטיבי" , למשל,
הנשיא קצב יקבל בלתי מורגש מינוס, רועי לוי יכול להתמקם לו אי
שם באזור ה"קצת חריף", לדייב בארי שמור מקום של כבוד בפסגת
ה"רעיל ביותר"

המערכה הראשונה חלפה לה, לפעמים הוא רצה שיהיה לו אקדח, ושהכל
יהיה סרט, שהרי ידוע שאקדח מהמערכה הראשונה יורה בשלישית, מה
שאומר שיש לו סיכוי לא רע להרוג את המורה לאנגלית.

המהפך הגדול הגיע באמצע שיעור הבעה, המורה שלהם ,שהיה בין
המורים הזכרים היחידים בבי"ס , וגם זה רק בגלל שהמנהל לא יכל
לפטר אותו, החליט באופן מפתיע לפנות אליו, הבעיה היחידה הייתה
שבאותו זמן, הוא עצמו לא היה בחדר, הוא שייט לו במרחבי זמן-חלל
חדשים ומפתיעים, שאליהם אף אדם מעולם לא הגיע. והמורה פונה
אליו פעם ראשונה, ופעם שניה, ופתאום, התרחש מפנה בהיררכיה
הסוציאליסטית של הכיתה, שרית, אחת הנערות היותר יפות בשכבת י"א
נתנה בעיטה לכיסא שלו והעירה אותו, ממש בזמן בשביל המורה לפנות
אליו בפעם השניה, ולשאול ביתר בהירות :"תגיד לי מיכאל, מה
דעתך, האם הומור הוא הפתרון לכל אספקט בחיים?" ,הוא עוד היה
רדום לגמרי, יכול להיות שהוא שכח איפה הוא נמצא, יכול להיות
שהציניות רגילה לחזור במלוא עוצמתה כשהוא ישן, יכולות להיות
אלף ואחת סיבות, לעובדה, שמתוך כל התשובות האפשריות , הוא ענה
למורה :"רק במקרה שלא יכולים להכאיב לך אחר כך, וגם אז, אולי"
והוא הוסיף, "אבל בשביל זה היו צריכים להעיר אותי"?  הכיתה
נרעשה, מי מתדהמה ומי מצחוק, הרוב לא החליטו באיזו עמדה
לנקוט, והתוצאה הייתה צליל ביזארי לחלוטין, בעיקר  שכשלושים
ומשהו ילדים משמיעים אותו.

המורה עצמו נראה שבו"ז לגמרי לרגע אחד, לאחר מכן הוא פשוט
התחיל לצרוח -" לך למנהל, צא החוצה, ואני אטפל בך אחר כך" הוא
קם לאט לאט ,  כאדם שלוקח את זמנו, הוא הסתובב לשרית, וזרק לה
מין חיוך עקום כזה, להראות שבדרכו שלו ,הוא מעריך את גודל
המעשה שהיא עשתה, במיוחד במקרה שלה כשהיא הולכת על כמעט חצי
מטר של עקבים, לאחר מכן הוא הסתובב לכיוון המורה, שהעלה אדים
בתדירות של קומקום , ויצא החוצה, לקול תשואה חרישית.

המנהל זרק אותו הביתה, השעה אותו ליומיים, ואיים להביא את
ההורים שלו לשבוע הבא, אבל לו לא היה אכפת, הוא ידע שדברים
יהיו אחרים מהיום והלאה. ולרגע אחד בלבד, הוא היה שמח.

-----------------------------------

זה המקום להגיד תודה לשני אנשים שמאוד עזרו לי עם הסיפור- זיו
בן אהרון
(http://stage.co.il/a/zivben-aharon)
ואיתי סגרון (http://stage.co.il/Authors/9077), שבלעדייהם
הסיפור לא היה יוצא אל הדפוס,לפחות לא ככה. אז...תודה

 -מתן-