נדמה לך שהכל בסדר. הבריאות טיפ-טופ, אתה בן שלושים וחמש
ובכושר כזה כבר לא היית שנים. עשרים דקות על האופניים בכל
בוקר, טניס פעמיים בשבוע, ויש תוצאות. בעבודה מחזיקים ממך.
כולם אומרים: גדי תותח-תותח, מנהל מכירות כזה כבר מזמן לא
ראינו. גם הילדים בסדר. הגדולה כבר בכיתה ג' ורק מחמאות אתה
שומע עליה. כמה שהיא יפה וכמה שהיא חכמה ואיזה גומות-חן
מקסימות יש לה. גם הקטן, תומר, מסתדר יפה. אמנם הגננת גילתה
שיש לו איזו בעיה קטנה עם המוטוריקה העדינה, קשה לו להדביק
ולגזור ודברים כאלה, אבל זה ניתן לטיפול, פעם בשבוע הוא הולך
לאיזו פיזיותרפיסטית. פרטית, בטח פרטית, זה הילד שלך ואתה לא
הולך להפקיד את המוטוריקה העדינה שלו בידי מערכת הרפואה
הציבורית. היא עובדת אתו עם כדורים וחישוקים ומשקולות, ויש
התקדמות, בהחלט יש התקדמות. בדיוק עברתם לדירה חדשה, ארבעה
חדרים גדולים שקנית במחיר מציאה. אף אחד לא מאמין כשאתה מספר
כמה שילמת על הבונבוניירה הזאת. זיהית שהמוכר ממהר ולחצת עליו
בכל הכוח, כמו שרק אתה יודע. השגת מה שרצית. יש נוף לים. יש
ארבעה כיווני אויר. קניתם סלון מכובד, סידרתם לילדים יופי של
חדרים. ההורים שלך באים לבקר פעם בשבועיים, משתגעים על הנכדים.
הכל נראה מאה אחוז.
אבל יש בעיה. אשתך.
לא ביום אחד אתה מגלה שיש בעיה עם אשתך. דברים כאלה לוקחים
זמן. אבל לאט-לאט מצטברים סימנים. פתאום אתה חוזר הביתה בערב
ומוצא אותה שוכבת עם בגדים במיטה, מתחת לשמיכות, בחושך. מה
קורה? אתה שואל, מה את שוכבת ככה בחושך? את חולה? סתם עייפה
קצת, היא אומרת. ובשבת בבוקר אתה מציע טיול בטבע עם הילדים
והיא אומרת, תיסעו אתם, אני נשארת לנוח קצת. ואתה מציע להזמין
חברים לקפה והיא דוחה. אין לה כוח, אין לה חשק, אולי בפעם
אחרת. גם המין לא מה שהיה. היא לא מסרבת, אבל שוכבת תחתיך כמו
בובה, בקושי מזיזה קצת למעלה ולמטה את האגן, פעם בכמה דקות היא
עושה לך טובה עם איזו גניחה קטנה. אחר-כך מסובבת את הראש אל
הקיר.
לוקח לך זמן לחבר את כל הסימנים הקטנים האלה אחד לשני ולהגיד
לעצמך בקול רם שיש כאן בעיה. אתה מנסה לדבר אתה על זה. אתה
מהאנשים ששמים דברים על השולחן. ככה אתה רגיל, יש בעיה -
מדברים. אבל היא מתחמקת, מספקת רק תירוצים נקודתיים, אומרת
שאין בעיה מיוחדת.
אבל אתה יודע שיש. ועוד איך. אתה תופס את עודד לשיחה אחרי
הטניס ומספר לו. האישה שלי כבויה, אתה אומר לו, היא נובלת לי
מול העיניים. היא שוכבת עם בגדים מתחת לשמיכה בחושך. מה אני
עושה, אתה שואל אותו. עודד זה גבר שכבר ראה דבר או שניים בחיים
שלו, והוא אומר לך שלא צריך להיכנס לפאניקה. האישה שלך בסך הכל
באיזה דיכאון קטן, הוא אומר, אין מה להיבהל. דברים כאלה קורים
כל הזמן. אבל מצד שני אסור להזניח. זאת האישה שלך, הוא אומר,
אלה החיים שלך. מוכרחים לטפל בזה.
קח אותה לשבוע לחו"ל, הוא מציע. פריז, או אמסטרדם. מסעדות,
בתי-קפה, קניות, איזה מוזיאון, קצת רומנטיקה. תבנה מחדש את
הזוגיות, הוא אומר, תוציא אותה מהשגרה, תייצר קצת התרגשות.
איזה סומק בלחיים.
אבל אתה אין לך כסף עכשיו בשביל פרוייקט כזה, כי בדיוק רוקנת
את כל החסכונות על הבית החדש, ואתה שואל את עודד אם אי-אפשר
להחליף את השבוע בפריז באיזה סוף-שבוע בצימר בגליל. עודד אומר
שזה לא אותו הדבר, אבל בלית ברירה אפשר. רק שיהיה סוף-שבוע
ארוך ובמקום עם סטייל. אל תהיה קמצן, הוא אומר, זאת האישה שלך
אלה החיים שלך.
ותגיד לה את המילים הנכונות, הוא מוסיף. מה זאת אומרת, אתה
שואל, מה זה המילים הנכונות? נשים, הוא אומר, אתה הרי מכיר
נשים, הכל מילים אצלן, רק תגיד לה את המילים הנכונות, אתה
יודע, מילים יפות, מילים שנשים אוהבות, ולא תהיה בעיה.
אתה מקבל המלצות על איזה צימר יוקרתי ובלי לבזבז זמן אתה מרים
טלפון ועונה לך שם איזו מורן או סיוון, ואומרת שיש לה כמה
חדרים פנויים, ושואלת אם אתה מעוניין להוסיף 100 שקל בשביל
צימר מבודד שפונה אל חורשת האקליפטוסים שלהם, ואתה, למרות
שהנטייה הטבעית שלך היא להגיד שאתה לא נעמי שמר ולא מעניין
אותך אקליפטוסים, בכל זאת אומר בסדר, וגם כשהיא מודיעה לך
שהצימר הפונה אל האקליפטוסים כולל גם ג'קוזי וזה יעלה לך עוד
150 שקל, אתה חורק שיניים ומסכים, ובלב אתה אומר לעצמך שזאת
האישה שלך אלה החיים שלך, מה תחסוך פה כמה גרושים.
כשאתה מספר לה על סוף השבוע שתכננת היא לא מתפעלת. בלשון
המעטה. למה אנחנו צריכים לבזבז כל-כך הרבה כסף עכשיו, היא
שואלת. שטויות, אתה אומר לה, מגיע לך ליהנות קצת. אני מזניח
אותך בזמן האחרון. כסף לא לוקחים לקבר. דברים כאלה. בסוף היא
נעתרת, אבל התלהבות גדולה אתה לא רואה על הפרצוף שלה.
ביום חמישי בצהרים אתה מכניס למכונית שני בקבוקי יין טוב וכמה
דיסקים שאתה יודע שהיא אוהבת, ומכין את עצמך למשימה. סבלנות,
אתה משנן לעצמך, אורך רוח, לשדר רוך, להפגין אמפתיה. זה לא
יהיה קל, אתה יודע, אבל עשית כבר כמה דברים יותר מסובכים בחיים
שלך. בסך הכל אשתך קצת בדיכאון, אתה תפורר את הדיכאון הזה, אתה
תמיס אותו. כלום לא יעצור אותך. רק לשמור על קור רוח ועל דבקות
במטרה. ולא לשכוח להגיד מילים יפות.
בדרך אתה שם איזה דיסק ישן, ואומר לה, את זוכרת כמה אהבנו את
השיר הזה פעם? היא מהנהנת בלי חיוך אבל אתה רואה בזה סימן טוב,
ומצביע פה ושם על כל מיני נופים שחולפים מחוץ לחלון ואומר תראי
איזה יופי, ואיזה מזג אויר משגע סידרו לנו, וכמה הצימר הזה
יוקרתי, ואיזה המלצות מצוינות קיבלת עליו, וגם מדבר על הילדים
איך הבן מתקדם יפה עם הפזיותרפיסטית ואיך הבת מצטיינת בכל מה
שהיא עושה, ואתה שומר על טון רגוע ונינוח, גם כשהיא כמעט לא
עונה לך ורק קצת מהנהנת ומדי פעם ממלמלת משהו קטן.
אתם מגיעים לצימר ומורן או סיון מקבלת את פניכם ונותנת לכם את
המפתחות ומאחלת לכם סופשבוע נפלא, ומזכירה לכם לא להחמיץ טיול
רגלי של בין-ערביים בחורשת האקליפטוסים שלהם, כי זאת חוויה שלא
מתחרטים עליה.
אתה מכין לאשתך כוס קפה ומגיש לה על המרפסת, ומשבח את החדר ואת
המיטה הנוחה והאמבטיה ואת האוויר המצוין, ושואל אותה אם היא
תרצה אחר כך לקפוץ לאיזו מסעדה טובה באזור לארוחת ערב חגיגית,
או שהיא מעדיפה שתקנה כמה גבינות טובות ולחם טרי ותארגנו לכם
משהו אינטימי בחדר עם היין שכבר הכנסת למקרר. היא אומרת שלא
אכפת לה, שהיא לא רעבה, שאתה תחליט, שהיא מעדיפה לנוח.
אבל אתה לא מוותר לה, ואחרי שעה, כשהאור כבר מתמעט קצת, אתה
גורר אותה ביד לטיול בחורשת האקליפטוסים המפורסמת. היא הולכת
לצדך ואתה שואף עמוק לריאות את הריח של האקליפטוסים ואומר משהו
על הזווית שבה האור הכתום של השמש מרצד בין העלים, וחושב לעצמך
איזו מילה משונה זו מרצד ושכבר שנים לא השתמשת במילה הזאת,
ושאתה מתחיל להישמע כמו משורר מחורבן עם כל המילים היפות האלה.
אבל לא אכפת לך להישמע גם כמו עשרה משוררים מחורבנים, אם רק
צריך. ואתה מתחיל לחשוב על עוד מילים יפות שיתאימו למצב.
פתאום היא אומרת שהיא נורא אוהבת ריח של אקליפטוסים, ואתה
מחייך לעצמך ואומר בלב שהנה הקרחון מתחיל להפשיר, והיא ממשיכה
ואומרת שזה מזכיר לה את הבסיס הצבאי שהיא שירתה בו פעם, כי גם
שם היה תמיד ריח של אקליפטוסים, והיא הייתה מטיילת שם עם עידו,
שהיה אז חבר שלה, והוא היה קורא לה שירים של יהודה עמיחי,
ופתאום הריח הזה מזכיר לה כמה יפה הוא היה קורא ואיזה קול נעים
היה לו ואיזה ריח טוב היה מהאקליפטוסים.
אתה זוכר את העידו הזה מהחתונה. אתה לא שוכח פרצופים. טיפוס
צנום וקטן עם עיניים שחורות גדולות ולחיצת-יד רפה. ואתה שומע
אותה ממשיכה לדבר עליו - כמה עדין הוא היה, ואיזה ביישן הוא
היה - ולאט-לאט עולה לך הדם לראש, כי אתה לא לקחת את אשתך
לצימר יוקרתי בגליל ועוד הוספת כסף בשביל אקליפטוסים מחורבנים,
רק כדי לשמוע אותה מתרפקת בטון מתגעגע על החבר הקודם שלה. ואתה
כמעט מתפוצץ ומתחשק לך לצרוח שנמאס לך מהשטויות האלה ומצדך
יכולים להישרף האקליפטוסים המכוערים ונעמי שמר ועידו הקוקסינל
עם הקול הנעים שלו והאור המרצד וסיוון ומורן ויהודה עמיחי כולם
ביחד. אבל אתה מצליח לעצור את עצמך. לא סתם אתה מתרגל כבר שנים
את האיפוק והשליטה העצמית במצבי-לחץ. אתה לוקח נשימה עמוקה,
מחייך אליה בנועם, ואומר שאתה זוכר את עידו מהחתונה ושהוא נראה
בחור נחמד מאוד. אחרי עוד כמה רגעים אתה מציע שתחזרו לחדר
ותיכנסו קצת לג'קוזי.
אתם יושבים עירומים בג'קוזי, הרדיו מנגן איזה שיר רומנטי ישן,
ואתה אומר, תראי כמה נעים פה, והיא שותקת, ואתה לוקח את הספוג
הגדול שמונח שם וטובל אותו במים חמים ומתחיל לאט לאט לסבן
אותה, קודם את הכתפיים ואת הגב, בלי למהר, בתנועות רכות
ועגולות. אתה מסבן לה את העורף, מרים לה בשתי אצבעות את הסנטר
ומסבן את הצוואר, טובל שוב את הספוג במים חמים ויורד אל שדיה.
אתה מסבן לאט בתנועות עדינות ומחייך אליה, וכל הזמן הזה היא
יושבת ללא תנועה עיניה נעוצות בנקודה רחוקה על הקיר, ואתה מציץ
מזווית העין ורואה שעל הקיר יש פוסטר עם צילום של אקליפטוס.
אתה אומר לעצמך שהאידיוטים האלה כנראה ירדו כנראה לגמרי
מהפסים עם השיגעון שלהם לאקליפטוסים, אבל אין לך זמן לחשוב על
אקליפטוסים עכשיו, יש לך דברים יותר חשובים עכשיו. זאת האשה
שלך אלה החיים שלך. אתה מניח את הספוג בצד, טובל את שתי כפות
ידיך במים החמים ומתחיל ללטף את שדיה בכפות ידיך, אתה מאט עוד
יותר את תנועותיך ועם הזרת מרפרף על הפטמה שלה, רק רפרופים
קלים בקצה הזרת, ואתה אומר לעצמך שאיזה מזל שאין לך שום בעיה
עם המוטוריקה העדינה ואתה יכול ככה לרפרף בעדינות ואט-אט
מתעוררת הפטמה למגע הזרת שלך ומזדקפת, ואתה מחייך לעצמך ועובר
לפטמה השניה וגורם גם לה להזדקף. אתה ממשיך ללטף את השדיים
בכפות ידיך והיא לא זזה, ממשיכה לשבת בעיניים ריקות, ואתה
ממשיך ללטף ומרגיש את הפטמות דוקרות את כפות ידיך ואתה אומר לה
בשקט, מלי אני אוהב אותך, והיא שותקת. אתה ממשיך ללטף, ומביט
עמוק בעיניה וחושב על מילים כמו כנות וכמו חום וכמו אינטימיות,
ואומר שוב, מלי אני אוהב אותך, את יודעת שאני אוהב אותך מלי,
והיא יושבת ללא תנועה ולא מסתכלת עליך. אתה שולח יד אל ירכיה,
אבל היא מסיטה את היד שלך בעדינות ואומרת שנורא קר לה ושהיא
הייתה רוצה לצאת מהג'קוזי ולהתנגב, אם לא אכפת לך.
אתה אמור להתייאש עכשיו, כי זה באמת מוגזם, אתה יושב בג'קוזי
עם אשתך, מלטף לה את השדיים ואומר לה שאתה אוהב אותה, והיא
מסתכלת על פוסטר מטופש של אקליפטוס. אבל אתה לא מתייאש. אתה
זוכר משהו שקראת פעם באיזה מקום, שדווקא כשנראה שאין שום סיכוי
- דווקא אז יש הכי הרבה סיכויים. אתה עוזר לה להתרומם מהג'קוזי
ומנגב אותה קצת ושואל אותה אם מתחשק לה לאכול משהו. היא מנידה
בראשה לשלילה, ואתה מושיט לה יד ומוליך אותה למיטה ונשכב
לצידה ומתחיל ללטף אותה. היא שוכבת על הגב ולא זזה ואתה מתרכז
כי אתה יודע שעכשיו זה הכי חשוב, ואתה חושב על מילים כמו רוך
ועדנה וערגה וכמיהה ותשוקה, אפילו על כיסופים אתה חושב. אתה
מנסה להכניס אל תוך התנועות שלך את כל המילים האלה, וזה לא
כל-כך פשוט להכניס מילים לתוך תנועות, אבל אתה עוצם עיניים
ומתרכז, ומוסיף גם כוח וביטחון ונחישות ומנסה לשלב ביניהן, כי
ככה אתה יודע שנשים אוהבות, גם כוח וגם עדינות. אתה לא ממהר,
אתה מרוכז וממוקד, ואתה לוחש לה באוזן את המילים הכי מתוקות
שאתה יודע, ואתה נושם לה בצוואר את הנשימות הכי חמות שאתה
יכול, והיא שוכבת תחתיך קפואה כמו שקית סנפרוסט ורק מזיזה מעט
את האגן למעלה ולמטה. אבל אתה ממשיך, אתה אומר לעצמך שבסוף
הנחישות שלך תמיס אותה, שההתנגדות שלה תתפורר, שזה מוכרח להיות
ככה.
ובסוף אתה נרדם, ובאמצע הלילה הריח של הסיגריות מעיר אותך ואתה
פוקח עין אחת ונותן לה להתרגל לחושך ורואה שאשתך התלבשה
בינתיים במכנסיים וחולצה והיא שוכבת מתחת לשמיכה, עם סיגריה
בפה, והמבט שלה עדיין נעוץ בפוסטר של האקליפטוס, ואתה מתרומם
מעט על המרפק ושואל אותה, מה קורה לך מלי, דברי איתי, מה אוכל
אותך מלי, את יכולה לספר לי, את דואגת בגלל תומר? בגלל
המוטוריקה העדינה? והיא לא עונה, אפילו לא מסתכלת עליך,
וממשיכה לעשן ולשתוק. ופתאום אתה נזכר בטון הרך שהיא דיברה
קודם על עידו שהיה קורא לה שירים, באופן שבו היא אמרה את השם
שלו. ואתה מבין שהיא כבר אף פעם לא תדבר אליך בטון כזה, שכל
המילים היפות שבעולם לא יסיטו את המבט שלה מהאקליפטוסים אפילו
במילימטר אחד. פתאום אתה יודע שאתה בצרה גדולה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.