אני בחדר.
מאיר אריאל שר לי ברכות "נשל הנחש" (מאיר אריאל ברכות?
ברכות מלטפת אפילו!) רכות כזו ששמורה רק לאלה שכבר לא איתנו,
ביחוד כאלה כמו מאיר אריאל שמתו בצורה כל כך משונה. אח שלי מול
הטלויזיה בסלון צופה בקליפ של מרלין מנסון ("אני אומר לך הוא
כבד... הוא מטורף... הוא אלוהים..." הוא קופץ על הספה)
אבא שלי מזפזפ כשאני נכנסת לחדר, אבל אני בטוחה שיש לו איזה
שהוא ערוץ עם קוד כזה ושהוא רק מעביר לחדשות כשאני נכנסת בשביל
סדין, תיק או סתם בשביל להציק. אמא שלי באופרה והיא תחזור
"ותאלץ אותנו לשאול איך היה, רק בשביל שתוכל לענות שהיה מרטיט
את הנפש, ממלא את הגוף באנרגיות וסוחף..." אבא שלי אומר
בגיחוך.
ואני מתעצבנת, אני דווקא אוהבת לראות את הניצנוץ בעיני אמא
כשהיא חוזרת ממסע הנאהבים אל תוך מצולות המוסיקה שקולו של הזמר
הראשי עושה לה להתרגש בכל הגוף (-כמו שאבא שלי לעולם לא
יצליח.) חבר'שלי עסוק. זאת אומרת הוא בטח עושה משהו... הוא
תמיד עושה משהו... במיוחד שאני מתקשרת, אבל לפני שהוא מנתק
בזריזות הוא תמיד זוכר להשחיל  "אני'אוהב אותך, את יודעת
נכון?" אני שוקלת דקה אבל הוא כבר מנתק ואני שומעת את אנחת
המכאוב שלי מתמזגת עם צליל תפוס שקודח לי עמוק בלב. אני רוצה
להגיד לו שאני דווקא לא כל כך יודעת בזמן האחרון, שאני מרגישה
ריחוק אפילו שאנחנו שוכבים (שאנחנו שוכבים!  קולט?), הוא כבר
לא מסתכל לי בעיניים - אני רוצה להגיד לו שאני מתה מפחד שהוא
ילך. ואני כבר לא זוכרת ולא יודעת איך זה לבד, ("מזה לבד? כל
החיים אנחנו לבד!" חברה שלי אומרת בשעת חצות בשיחות שמגיעות
תמיד בסופו של יום מתסכל על וודקה תפוזים וחפיסת טיים ( -המצב
הכלכלי), "חוץ מיזה את לא לבד!" היא מחבקת אותי חזק חזק ומוחצת
אותי בין שדיה הכבדים, העמוסים, המנחמים... (ביחוד בשעות
שכאלה.)
חבר שלי מגיע בלילה ונכנס בין הסדינים וביני, עמוק כמה שהוא
יכול, לפני שהוא נרדם הוא אף פעם לא שוכח להשחיל "אני אוהב
אותך, את יודעת נכון?" ואני חושבת לרגע, אבל הוא כבר נרדם ואני
שומעת את אנחת המכאוב שלי מתמזגת עם צליל גירגור - חירחור
חולמני (בכלל בזמן האחרון אני שומעת יותר מידי פעמים את אנחת
המכאוב שלי מתמזגת עם צלילים לא שלי.) אני קמה בבוקר, הבית
ריק. חבר שלי הלך. וגם אף אחד מהמשפחה לא נמצא. אני מתארת
לעצמי שאמא שלי הזדרזה להתאפר כשהיא שמעה את החבר שלי במקלחת
וניגשה להכין לו ולה קפה מתובל בצחוק חריף ושנון, הם בטח גם
דיברו עלי, על התקופה המשונה שאני עוברת ( "אני מוטרדת" היא
תסתכל בו בעיניים חולמניות, " גם אני מוטרד" הוא יחכך בגרונו.
"אני מאוד מוטרדת" "אני טרוד מאוד" - בכלל לשניהם יש חיבה
לשורש ט.ר.ד). אני קמה, סוחטת איזה 7 תפוזים לתוך הוודקה בכוס
הגדולה, מתיישבת בגינה, נותנת לדוור לחייך אלי בשיניים לבנות (
נו, כמו בפרסומת ההיא.) ומקבלת חשק ללקק לו אותן אחת אחת, אני
נכנסת לעשות מקלחת, ומשחקת עם הדוש, חושבת על הדוור ועל חבר
שלי, דוור, חבר שלי, דוור, חבר שלי, דוור, חבר שלי, דוור,
דוור, דוור ד-ו-ו-ר... ההה, אנחת המכאוב שלי סוף סוף מתערבבת
עם צליל שלי.
בערב כולם מתכנסים לארוחה (אוכל זה משהו מאחד ללא ספק),
אבא שלי מגיש עוף בתנור עם תפוחי אדמה והזר האדום של חבר שלי
עומד במרכז השולחן בתוך אגרטל אימתני. אח שלי מספר על איזה כלב
אומלל ומוכה שהוא מצא והביא אותו אלינו למקלט, שם   לו אוכל
ומים ואת הדובי הישן שלי ("אני מקווה שלא אכפת לך" הוא מביט
בי). אמא שלי שותה קצת יותר מידי יין ("שטויות , אין דבר כזה
יותר מידי ביין" היא מפטירה בחיוך ענק אל אבא שלי והעיניים שלה
נוצצות... (אל אבא שלי! אל אבא שלי הן נוצצות !)) אבא שלי מגיש
את העוף ומבקש מכולנו לחכות כשהוא שם איזה אופרה קלילה (אופרה
קלילה יחסית לאופרה) וסוחף את אמא שלי לרקוד ( אני לא מאמינה,
זה אבא שלי? אפילו הכרס נראת מכווצת מעט...) חבר שלי מסובב את
הראש שלי מלטף אותי עם האף, מסתכל בי מרוכז, "אני אוהב אותך,
את יודעת , נכון? (אני שותקת) "את יודעת , נכון?" ( הוא אשכרה
מחכה לתשובה, אנ'לא מאמינה), אני מסתכלת החוצה על הכוכבים,
מסתכלת על אח שלי חופר בעוף, על ההורים שלי רוקדים, נדמה שלי
שאני אפילו שומעת נביחה קטנה מהמקלט, לבסוף מביטה בחבר שלי שוב
"כן, אני יודעת "
אני מחייכת.