אני שמעתי אותם. הם כמובן לא יודעים, אבל אני שמעתי.

הם לא ידעו איך לספר לי. איך לספר לי!

"איך אומרים לנערה בת 20 שהיא צריכה לעבור ניתוח שכזה?" אמא

שאלה את אבא, "איך???"

כאילו שאני לא ידעתי, כאילו שממש היו צריכים לבוא ולספר לי.

כאילו שאני מפחדת.

אני מזמן ידעתי שמוטב שאעבור את הניתוח הזה וכמה שיותר מוקדם
-

יותר טוב.

"ניתוח להסרת הלב" - ניתוח ראשון מסוגו בארץ ובכלל.

הרופאים קבעו: "היא חולת אהבה", "הלב אשם", "צריך לכרות את  

הלב".

ואני חשבתי לעצמי, תורידו, תורידו, גם ככה קשה לי. כואב לי.

עם לב כמו שלי עדיף להיות בלי לב בכלל.

לב רגיש, לב שלא נתן לי מעולם להיות עם אדם ללא רגש,

לב שסבל תופת ויסורים בכל פעם שאדם נרצח, נעלם, סבל,

כאב, בכה, מת.

לב שעשה המון מעשים מעשים מטופשים רק משום שהכיל בתוכו המון

רגש, בכמויות עצומות מבלי שאיש ידע, חוץ ממני.

אז הנה, הרופאים מצאו לי פיתרון למחלה שאני אבחנתי עוד מזמן -


ניתוח להסרת הלב.  

אני אהיה חדשה, בריאה, נטולת רעיונות כמו: אהבה חדשה, אהבה

חופשית, אהבה כואבת.

אני אהיה בלי לב.

אולי כך אני אבריא.

כך אני אמצא מישהו, נהיה יחד, ואם ירצה לעזוב - יעזוב והלב
שלי

לא ידע עוד צער, הוא לא יפגע כי הוא לא יהיה שם כשזה יקרה.


תודה. תודה אלוהים לטכנולוגיה שמאפשרת לנו לבצע ניתוחים כל כך

מסובכים, כמו ניתוח להסרת הלב.

מה היינו עושים בלעדיה?





ינואר 2002