זה מתחיל באיטיות, את נצמדת אלי בקצב המוזיקה שמשרה אווירה
וורודה וכחולה בו זמנית.
זה נראה כאילו זה עומד להימשך כל עוד האנושות קיימת אבל בתוכי
אני כבר מפחד מהסוף.
זה מדהים, וזה נהיה טוב מרגע לרגע, כל מה שנעשה אחר כך לא
ישתווה למה שאנו עושים כעת.
זה רגע השיא. את המוזיקה אני כבר לא שומע, היא בתוכי עכשיו
והיא שולטת בי ובתנועותיי ובמחשבותיי - היא חלק ממני.
את כל כך יפה, אבל זה לא בגללך! זה בגלל הרגע.
אחרי הריקוד הבלתי נשכח הזה נאלץ להיפרד! לא אוכל לחיות עוד
בשפל! בניסיון להגיע אפילו קרוב להרגשה שאני מרגיש עכשיו.
אפילו המחשבה על הניסיון לשחזר את הרגע הזה בעתיד עושה לי כאב
ראש.
הקצב הופך מהיר וכבר עומד להסתיים. אני בעננים, אבל לא בטוח של
איזה כוכב.
אני כבר לא בטוח מה הכלים האלו שאני שומע, זה נראה כאילו החיים
מנגנים, כאילו אלוהים הוא המנצח.
הצוואר שלך, התנועות שלך, המבט שלך...
המוזיקה פסקה. אני בורח!