הם מסתכלים עליי, לפעמים מחייכים,
הם מסתכלים עליי, לפעמים מגחכים.
אולי הם חושבים שאני נראה מוזר? אולי הם חושבים שאני אידיוט?
מי לובש פדלפונים? נועל נעליים גבוהות? מסדר גבות?
אולי הם מסתכלים עליי רק כדי שאני ארגיש אומלל?
אוי נו! מה איכפת לי בכלל?
הם יכולים לעשות הכל- לצחוק עליי, ללעוג לי, לקלל אותי,
אבל לפחות לי יש משהו שלהם אין- אני אמיתי!
הם כולם מזויפים, אחד אחד,
כולם משקרים לעצמם ולאחרים, אין אמת משום צד.
אני כבר יודע מה אני ואני לא מפחד לומר את זה,
אף אחד כבר לא מעיז להגיד לי מה אני רוצה.
אני כבר לא מפחד יותר, שירים עושים אותי חזק,
אני כבר לא מרגיש לבד יותר, אין יותר תחושת מחנק.
הארון היה קטן מדי בשבילי, אז החלטתי לצאת, למרות האחרים,
הגיע הזמן שגם אתם תצאו עכשיו, החיים יותר מדי קצרים.
איך תרגישו אם לא תגלו את זה לאף אחד בחיים?
זה יהיה פשוט סבל, חיים מזויפים, סודות, שקרים.
לא צריך לעבור את זה, לא צריך לשקר,
לא צריך לצעוק את זה, רק צריך לדבר.
תיפתחו אל העולם, ותיפתחו גם את הארון,
אין יותר ממה להתחבא, אין יותר ממה לפחד, אתה לא הראשון שעשה
את זה, וגם לא האחרון!. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.