אשיר לך שיר, אהבה
מבלי לדעת מלכתחילה,
אם בשיר זה אחמיא לך
או שמא קצת ציני אהיה אתך,
כי איך אדע אם אוהב אנוכי
את התחושה המהפכת בקרבי?!
האוכל לאהוב את הרעבה שבתחושותיי?
האוהב את המתעתעת ברגשותיי?
האוהב את מזינת לבי בבלבוליי?
האוהב את המכשפת מחשבותיי?
מה בך, אהבה, המתפארת ביכולתה
לסחוט בכי בגינה,
אודותה
ולמענה?
האם סאדיסטית הנך מיסודך
שבלי כאב אין ביכולתך?
מי את, אהבה, שכה מסוכנת-
יותר מכל סם שנקרה בדרך,
שלמשוררים גורמת
לכרוע בפנייך ברך,
להתעטף במיסטיות שאת מפזרת,
לטבוע בפיתוי שאת מטפטפת,
לערוג להבטחות שאת מפזרת,
ליפול חלל משקרים בהם את עוטפת
חלומות של אוהבים
בלילות חשוכים ואפלוליים
בהם הנם משוועים לביקורך
או שלבם מדמם כבר בגלל נטישתך?
בואי, אהבה, נסי להיות קצת אנושית
והסכיתי לקולה של תפילה חרישית,
הביטי בעיניה של תחינה ממשית
ובלי להיות קמצנית- ברכי כל אישה ואיש
הנושאים שמך בהערצה
ושרים לך שיר של תקווה,
מודים לך בשיר של תהילה
ומפארים שמך בכל מילה.
30/05/03 © |
