לדבר איתך.

זה כל מה שרציתי.
לדבר איתך ולנסות להבין למה את לא מדברת איתי.
לדבר איתך ולנסות לפרוץ את החומות שבנית סביבך בלילה אחד.

באת אליי הביתה והחנית את האוטו מחוץ לרחוב.
"אני לא נוהגת עד לשם", הכרזת. הסכמתי, הייתה לי ברירה?
אני כבר מזמן הבנתי לא להתווכח עם נשים על דברים כאלה. אולי
עדיף ככה, כי תמיד העדפתי לנהוג בעצמי, מאשר להיות אח"כ תלוי
באחרים.

בזווית של העין ראיתי את אבא שלי מציץ מהחלון, מחייך.
למחרת הוא שאל אותי מי הייתה "החתיכה הזאת" שנסעה איתי, ואז גם
אני חייכתי, גם בגלל שזה אבא שלי, וגם בגלל שלקחתי אותך אתמול
איתי באוטו.
ונסענו.
דיברנו קצת, וצחקת כמו שרק את יודעת. ודיברנו עוד קצת,
והמוזיקה חלחלה מהרדיו אל תוך השיחה והפכה לחלק ממנה. לא ממש
זוכר על מה דיברנו, אבל אני כן זוכר את היד שלך והיד שלי ביחד,
על תיבת ההילוכים: "לא מסתדרת עם ידני", אמרת לי והרעיון קפץ
לי מייד לראש.
לא משהו מתוכנן ואפילו די נדוש, אפילו בשבילי, אבל ההרגשה של
היד שלך על שלי...
מדי פעם זרקתי אלייך מבט: "נסיכה", חשבתי לעצמי בשקט, "נסיכה
אמיתית". אחת שקוראים עליה בספר, או רואים בסרט ישן בשחור-לבן
ולפעמים גם באיזו סדרה בערוץ 3. זאת שכולם מתאהבים בה, אבל
כ-ו-ל-ם, כי אי אפשר שלא.
והיא נסעה איתי (איתי!)

מה עובר לבחורות האלה בראש? מה הן חושבות כשהן נוסעות עם אחד
כמוני לפגוש חברים באיזה בר? כל הלילה (כמעט) ישבתי לידה.
היא המשיכה לצחוק כמו שהיא יודעת ואני המשכתי להיות אני וזה
היה נפלא להיות אני, אחרי כל כך הרבה זמן של העמדות פנים
ומשחקים.
ישבתי קצת על הבר והסתכלתי עליה מרחוק.
לא חשבתי על זה באותו הרגע, החברים הרימו כוסית לכבודי. האנשים
הכי טובים בעולם צעקו לי מזל טוב ואני חייכתי, גם כי אלו היו
החברים שלי ואני אהבתי אותם וגם בגלל שאהבתי אנשים שאהבו אותי,
למרות שלא הכירו אותי כל כך טוב, וזה עשה לי הרגשה טובה באותו
הרגע.

יצאנו משם מוקדם, רק אני והיא.
היא הייתה צריכה לנסוע לפגוש חברה שלה למחרת בבוקר. ואני, אני
הייתי צריך לקחת אותה. בדרך חזרה דברנו פחות, שתקנו יותר.
התאמצנו לשתוק, המוזיקה דיברה בשבילנו. אני לא חשבתי על כלום,
רק הרגשתי את היד שלה על שלי.

כשכבר היינו די קרובים לבית שלי, התחלתי שוב לדבר, פחדתי ממה
שהולך לקרות עוד מעט, מהפרידה.
"רוצה לשתות אצלי משהו?"
"אולי נשב קצת בגן ונדבר?"
והיא - הצטערה אבל לא. "בפעם אחרת", היא הבטיחה לי. הלב התחיל
שוב הזכיר לי שהוא שם, פתאום היה לי קשה לדבר. עצרתי ליד האוטו
שלה, ויצאנו יחד מהמכונית.

החיבוק לא היה חיבוק רגיל, חטוף ומהיר, של ידידים שממהרים ללכת
לדרכם. במקום זה הנחתי את ידיי סביב מותניה והצמדתי אותה אליי,
והיא בתגובה, שילבה זרועותיה סביבי. התקרבתי אליה, מצחי נוגע
במצחה, מדבר אליה ברכות, מבטינו מצטלבים. המילים כבר לא היו
חשובות, ושנינו ידענו מה הולך לקרות עכשיו. לא רציתי לעזוב
אותה וידעתי שהרגע הזה לעולם לא יחזור.

נישקתי אותה.

בלי לחשוב, בלי פחד ובלי לחשוב על עצמי ועל אף אחד קרבתי את
שפתיי לשפתיה, עצמתי את העיניים ונישקתי אותה. והיא, הנסיכה
המושלמת הזאת, שכולם מתאהבים בה כי אי אפשר שלא, עצמה גם כן את
עיניה ונישקה אותי חזרה. נישקה אותי בעוצמה, ובלהט כזה שהדהים
אפילו אותי. היא הצמידה אותי עוד יותר חזק אליה, כאילו באמת
חשבה שאני אעזוב אותה. (שאני אעזוב אותה?)
נשארנו כך דקות ארוכות, נשימתנו נעשית כבדה, ופעימות לבנו
מאיצות ומנסות להדביק אחת את השנייה. שפתינו נפרדו באיטיות
מדהימה, כאילו ריחפו מעל פני ענן מלטף.

עמדתי שם עדיין קצת המום, עם הטעם שלה על שפתיי והריח
המתוק-משכר שלה באפי. המשכתי לעמוד שם גם כשהמכונית שלה כבר
נעלמה בקצה הרחוב.

למחרת הסתובבתי עם חיוך ענק מרוח לי על כל הפרצוף, אבל האושר
היה רחוק ממני שנות אור. לא לקח לו, לחיוך, הרבה זמן לעזוב את
פניי אחרי שהתקשרה, שאמרה שלא מתאים לה עכשיו קשר. שהיא לא
חושבת שזאת הייתה טעות, אבל שלא הייתה עושה את זה עוד פעם.
שהיא לא חשבה על כלום שהיא נצמדה אליי ונישקה אותי חזרה, פשוט
לא חשבה על כלום.

מה עובר לבחורות האלה בראש שהן עושות דברים כאלה? למה הן תמיד
תקועות בסרט רע, בשידור חוזר ולא יכולות לפקוח את העיניים,
להתעורר ולראות מי עומד מולן? למה הן לא יכולות פשוט לשתוק
ולהיות מאושרות? כמו בסרט ישן בשחור-לבן או כמו באיזו סדרה
בערוץ 3?

לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר כמו שאני הייתי ביום ההולדת ה-
20 שלי. באמת שלא צריך.

גם לא דיברת איתי אח"כ, בכלל. זה אכל אותי מבפנים. למה לא
יכולת פשוט להיות מאושרת, להקשיב לעצמך ולרגשות שלך ולתת לי
לאהוב אותך כמו שאני יודע? בלי גבולות ובלי תירוצים? זה כל מה
שרציתי לשאול אותך, אבל את לא ענית לי כשהתקשרתי למרות שידעת
שזה אני.
לא ענית למכתבים שלי ולא ניסית אפילו לחשוב מה זה עושה לי. גם
לא ניחמת אותי או ניסית לעזור לי כשבכיתי לבד.

כן, גם צפרדעים בוכים על הנסיכות שלהם, אבל את זה לא כותבים
בספרים.
את הסיפורים שכולם מכירים משאירים רק לנסיכות ואבירים.



ללימור, שתמיד הייתה אמיתית, שאני כבר שכחתי את משמעות
המילה.