אנה מתהפכת שוב על הגב, בפעם המיליון הלילה. אתמול בלילה היה
אחד מאותם לילות שאותם לא תוכל לשכוח. הדמעות שמתחת לאפה
הרטיבו כבר את כל הכרית ואין מנוחה בלבה. היא הסתובבה אל הצד
השני, ואז שוב שכבה על הבטן, ושוב על הגב. לא מצאה מנוח לנפשה
הכואבת.
אנה לקחה נשימה עמוקה והתיישבה על המיטה הגדולה והריקה שלה.
היא הדליקה את האור ולרגע ניטשטש מבטה ועיניה הצטמצמו למראה
האור שמילא את החדר.

כבר הרבה זמן שהיא ככה, עצובה. הפרפרים כבר לא מבקרים אצלה
בחלון, והדשא בגינתה נבל. איש אינו מתקשר אליה כבר שבועות,
ואפילו את בעלה היא עומדת לאבד.
אתמול בלילה הוא אמר שהוא כבר לא מסוגל יותר, שהוא כבר עייף
מכל המצב שלה, ושאין לו כוח נפשי להמשיך ככה. הוא הביט בה
בפנים חסרות רגש, חסרות חמלה, אהדה או אפילו רצון לייפות את מה
שיש לו להגיד, ואמר שהוא רוצה גט.
אנה רק שמעה את המילה "גט" וחלחלה אחזה בה. היא הייתה מבועתת
מהמחשבה שתישאר בודדה. למעשה היא בודדה כבר כמעט עשר
שנים...מאז...מאז הלילה ההוא, אבל איכשהו הצליחה לשכנע את עצמה
שהיא מאושרת ושהחתונה עם אורי הייתה הדבר הכי טוב שעשתה
בחייה.
אורי התיישב לידה על הכיסא ושתק. גם אנה שתקה. רק הדמעות על
לחייה הפריעו מדי פעם למצפון של אורי להיות מאושר.

אנה שאלה את אורי אם הוא רוצה שהיא תמות, ואורי הביט בה במבט
מפוחד ולא מבין וענה שלא.  לאחר מכן הרגיש חנוק ואמר שהוא יוצא
לנשום קצת אוויר.

מאז הוא לא חזר. כל הלילה התהפכה אנה לכל הצדדים ופיזרה אנחות
של ייאוש לכל עבר. היא לא הפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם הוא
היה פה אתה עכשיו. מה היה קורה אם לפני עשר שנים היא לא הייתה
עולה על המטוס הזה ובאה לחיות כאן.
אלכס קראו לו. לאהוב לבה, האהבה הראשונה שלה.

הם נפגשו בתיכון יום אחד, בתיכון הכי נחשב במוסקבה. אנה לבשה
את השמלה האדומה החדשה שלה, ואלכס עצר לידה והתפעם מיופייה.
שבוע אחר כך הם כבר היו חברים.
הם אהבו אחד את השנייה יותר מהכל, ולא בזבזו אפילו רגע בודד על
מריבות והצגות. הם החליטו שבעוד חמש שנים יתחתנו ויקימו
משפחה.
ההורים של אנה מאוד אהבו את אלכס והוא התקבל בביתם בפנים חמות.
כשסיימו את התיכון, הם עשו טיול משותף יחד ונהנו מכל שניה בו.
הם טסו יחד לברצלונה, ואחר כך לפאריז. אלכס קנה לאנה את הטבעת
הכי יוקרתית שיכל לקנות לה, ובעיניה נצץ לו בחוזקה זיק של אור
רענן.
כשחזרו מהטיול אלכס נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה, ואנה עבדה
בתור גננת בגן הקרוב לביתה.
הכל היה נראה מושלם ולא היו להם טענות.

יום אחד אלכס לא חזר הביתה. אנה ישבה וחיכתה לו עד שעת לילה
מאוחרת בפנים חיוורות מדאגה. בסופו של דבר התקשרה למשטרה.
שבוע לאחר מכן, נודע לה הדבר. במשך כל אותו שבוע אנה לא אכלה
דבר ומיאנה לשתות. היא לא דיברה עם אף אחד ולא הסכימה שיבקרו
אותה. היא רק רצתה את אלכס שלה לידה.
קצין משטרה דפק על דלתה בסוף אותו שבוע ובפיו בשורה ששינתה את
חייה לעד. אלכס נרצח ע"י איזה נרקומן שרצה לשדוד אותו. אלכס
ניסה להתנגד והנרקומן הוציא סכין ודקרו ישר בלבו. אלכס מת
במקום.

אנה הייתה שבורה. חייה כמו הגיעו לקצם יחד עם חייו של אלכס.
היא ניסתה להיאחז בזיכרונות ולא הצליחה להסתפק בהם. ניסתה
להמשיך לעבוד , אך הרגישה כי אין היא מסוגלת לשמוח את שמחתם
הילדותית של הילדים בגן וכי היא לא מסוגלת לתפקד.
במשך ימים ארוכים ישבה אנה בביתה. לרוב היא בכתה, או סתם בהתה
בתקרה. לא הייתה עוד תכלית לחייה.
כמה פעמים עברה בראשה מחשבה לשים קץ לחייה, אך לא היה לה אומץ
לבצע את שרצתה. היא הייתה אומללה מכל בחינה שהיא, ואפילו סדק
של תקווה לא היה בלבה העייף והדואב.


לבסוף החליטה אנה להצטרף לאחותה שטסה לישראל. כיהודיה היא
הרגישה שאולי זה הדבר שייתן תכלית לחייה, שייתן לה תקווה.

היא ארזה שתי מזוודות במהרה, ועלתה על המטוס, משאירה מאחוריה
את כל הזיכרונות ואת כל חייה הקודמים, כולל את אלכס.

כשאנה הגיעה לישראל לא היה לה אף אחד. אחותה התחברה במהרה עם
כמה ישראלים שעזרו לה למצוא עבודה, ואז סדרה גם לאנה עבודה
בתור מזכירה במשרד של רופא שיניים.
אנה השתכנה בדירה קטנה בצפון חיפה יחד עם אחותה ושתיהן היו
נמרצות להתבסס ולהשתקם בארץ ישראל. הן הרגישו שליחות מסוימת
וזה עשה להן טוב.

אנה כמעט ולא דיברה עם הוריה שברוסיה. היא רצתה להתרחק כמה
שיותר מחייה הקודמים. השמש החמה של הארץ עשתה לה טוב וסוף סוף
חזר הצבע ללחייה. עם הזמן היא הכירה אנשים רבים ורכשה חברים
טובים שעזרו לה בכל מה שהצטרכה.
רופא השניים אצלו עבדה, אורי שטיין, התגלה כבחור צעיר ושרמנטי
שהקריירה שלו כעת בתחילת הפריחה.
אנה ואורי ניהלו רומן סוער במשך זמן רב, ואנה כלל לא חשבה על
מוסקבה. היו רגעים שהשתכחה ממנה המחשבה שלא נולדה כאן בארץ,
ושהיא לא צברית אמיתית.
אחרי שלוש שנים הם התחתנו. אנה הייתה כלה יפהפייה ויחד הם היו
זוג נפלא. החיוך היה על פניה דרך קבע, ואורי גם הוא היה מרוצה
מהמצב.

כך עברו להן כחמש שנים וחצי. חמש שנים של שכחה והדחקה. כחמש
שנים וחצי לאחר חתונתם, קיבלה אנה איגרת מהוריה בה היה כתוב
שבעוד חודש תיערך אזכרה למלות תשע שנים למותו של אלכס. הם
צירפו כרטיס טיסה, הלוך ושוב, למוסקבה,וביקשו ממנה שתבוא. הם
כתבו שמשפחתו של אלכס מאוד רוצה שאנה תהיה נוכחת באזכרה, וגם
הם רוצים לראות אותה.
אנה התיישבה על הספה בסלון והפכה חיוורת כסיד. אורי הביט בה
בדאגה ורץ לחבקה. היא החלה לבכות. מעולם לא סיפרה לו על אלכס.
תמיד סירבה לדבר על עברה והתעקשה להתמקד בעתיד. אורי הבין זאת
וקיבל את רצונה. מעולם לא דחק בה לספר. כעת הוא מתחרט על כך.

אנה החליטה שתטוס למוסקבה, ותחזור אל אורי בהקדם האפשרי. הוא
רצה לטוס אתה, להיות שם לצדה, אך היא מיאנה בתוקף. היא לא רצתה
לערבב את העתיד עם העבר. לא רצתה לקלקל את השמחה שלה עם אורי
עם העצב שלה מאלכס.

חודש לאחר מכן היא עלתה על המטוס, בלב כבד ובנפש מעורערת. כל
הזיכרונות החלו לצוץ בראשה ולהטריד את שלוות רוחה. היא ניסתה
להתנגד להם, אבל הם היו חזקים ממנה.
אלכס חזר אל לבה לפתע. האהבה שלה אליו חזרה אליה, מלווה בחיוך
עצוב. הדמעות החלו לזלוג על אפה באופן לא נשלט, והיא מיהרה
לנגבן, לעצור את השיטפון.

כשהגיעה למוסקבה חשכו עיניה. כל כך הרבה זיכרונות, כל עברה
נמצא שם. הכל עוטף אותה במעטה של עצב וחום, של קרירות ואהבה.
באזכרה אנה לא הפסיקה לבכות. כל קרוביה עטפו אותה בחום אך היה
לה קר מתמיד. היא הביטה במצבה הקפואה של אלכס ולבה נשבר
לרסיסים. כל הגעגוע אליו הציף אותה במערבולת של צער ושכול.
כשנפרדה מהוריה הבטיחה לחזור במהרה ולא לנתק את הקשר כמו בפעם
שעברה כשעזבה. היא לקחה עמה כמה אלבומי תמונות שלה ושל אלכס,
וכמה מזכרות נוספות ממשפחתה.

כשהגיעה לארץ אורי בא לאסוף אותה משדה התעופה. הפגישה ביניהם
הייתה משונה . אורי כמו רצה להחזיר את אנה הישנה, החייכנית,
השמחה והשזופה אליו, ואנה הייתה מרוחקת אלפי שנות אור מאנה של
ישראל. היא נשארה אנה של מוסקבה, אנה העצובה, הבודדה.

מאז אותה נסיעה אנה לא חזרה לעצמה, או למעשה אנה חזרה למי
שהייתה פעם. אורי כבר לא הכיר אותה ולא ידע כיצד לרפא את הקשר
שלהם. בבקרים הם בקושי אמרו שלום, בעבודה יחסיהם היו רשמיים
בלבד, ובלילות אנה הייתה שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, ואורי היה
רואה טלוויזיה. אחת לכמה שבועות הם היו שוכבים. זה היה נראה
כאילו הם מכריחים עצמם לשכב זה עם זו, רק כי ככה מקובל. שום
רגש כבר לא היה ביניהם.
חצי שנה של עצבות נוראית עברה על אנה ואורי. חצי שנה של
אומללות.

אתמול בלילה אורי איחר להגיע הביתה. הוא נכנס בדממה, פשט את
מעילו והניחו על הכורסא. אנה ישבה קפואה על כיסא הנדנדה
שבגינה.
אורי אמר לה ערב טוב, ואנה רק הביטה בו בייאוש וניסתה לאלץ
עצמה לחייך. על אף המאמץ הכביר החיוך לא הצליח לכבוש את פניה
והיא נשארה עם הבעה מרוחקת.
אורי אמר לה שהוא מרגיש חנוק, שהוא מרגיש אומלל וחסר אונים.
שכבר חצי שנה הוא לא יכול לדבר אתה, להביט בה, או לגעת בה מבלי
להרגיש אשם או עצוב. הוא אינו מבין אותה, אינו מבין איך לעזור
לה.
הוא אמר לה שהוא כבר לא יודע מי היא, ושהיא לא אותה אנה בה
התאהב ואתה התחתן. אנה שתקה כל אותה עת והביטה מטה אל הדשא
הצהוב והמקומט.
הוא התיישב לידה, אחז בכף ידה, נישק אותה ואמר שהוא חייב לסיים
את זה. הוא עייף מכל המצב הזה וכבר נואש מלנסות ולתקן את
שאירע. העצב שלה חזק משניהם והוא אינו מסוגל לשמח אותה אם אינה
מעונינת לשמוח. אורי אמר שהוא רוצה לגמור את זה יפה, ושהוא
מבקש ממנה לחתום על מסמכי הגירושין.
אנה החלה להתנשם בכבדות ולאחר מכן דממה . אורי הביא לה כוס מים
ואנה שתתה ונרגעה. היא חתמה על המסמכים שהגיש לה ופנתה אל חדש
השינה. אורי צעק לה מרחוק שהוא יוצא לנשום אוויר.

כל הלילה התהפכה אנה במיטתה ולא מצאה מנוחה. היא לא יכלה
להפסיק לחשוב על אלכס ועל כמה שהיא אוהבת אותו. כל מה שהיא אי
פעם רצתה הוא להיות אתו, לצדו, גם אם הוא איננו כאן כבר. היא
רצתה להצטרף אליו כי בלעדיו אין לה חיים.
כבר עשר שנים שהיא בודדה ואין מרפא לגעגוע שלה. ליבה כואב,
מרוסק ושבור, ואין איש שיכול לאחות אותו. גם לא אורי.

היא קמה ממיטתה בפרץ אנרגיה מפתיע, ניגשה אל השידה שבקצה החדר
והוציאה מן המגירה הראשונה את אלבומי התמונות שהביאה עמה
ממוסקבה.
היא פיזרה את כל התמונות על המיטה וניגשה למטבח. היא לקחה את
הסכין הכי חדה שהייתה להם בבית, ומיהרה אל חדר השינה. פניה
קורנות מסיפוק, ועיניה כמו מכושפות מתשוקה והעזה.
היא אחזה בסכין ביד ימין וביד שמאל אחזה בטלפון. היא התקשרה אל
הוריה להגיד כמה היא אוהבת אותם ומתגעגעת, והודתה להם על כל מה
שעשו למענה. היא ביקשה מאחותה הקטנה שנשארה במוסקבה ללכת אל
הקבר של אלכס ולהניח על ידו תמונה של שניהם יחד.
לאחר שניתקה את שיחת הטלפון הניחה את הטלפון והביטה סביבה בכל
התמונות. הזיכרונות הנעימים שהציפו אותה העלו בפעם הראשונה
בעשר השנים האחרונות שעברו עליה חיוך אמיתי על פניה.
בפנים מחויכות ואנרגיה לא מוסברת, הניפה אנה את הסכין במהירות
ודקרה את ליבה הפצוע בחוזקה.

כשאורי חזר הביתה כמה שעות מאוחר יותר, הוא מצא את אנה שוכבת
ללא רוח חיים על המיטה , בין כל התמונות היפות שלה ושל אלכס,
ועיניה בוהקות. היא סיימה עשר שנים של בדידות ועברה הלאה, אולי
אל צדו של אלכס.