סיימתי לקרוא את "מיכאל שלי" של עמוס עוז.
הספר מחייך אליי ושותק, כאילו שום תשובה לא ביקשתי.
והעולם נראה נפלא.
אני מלטף במבטי את העוברים והשבים מולי ברחוב, מחייך
למצחיקותם.
מוזר העולם בעיני.
מוזר ונפלא.
הטלפון משמיע קולות צלצול חזקים.
אני מבין, כולנו רוצים תשומת לב.
הוא מפסיק, נכנע לגורלו.
החולצה שמתייבשת על הארון חביבה עליי.
שורת הכפתורים מול שורת החריצים.
יש סדר בעולם.
ואני מחייך.
כאילו שום תשובה לא ביקשתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.