היא פותחת את הדלת ויוצאת. אני מכיר אותה, אני יודע מה היא
חושבת. שיש לה סיכוי בלעדי. היא באמת חושבת, שאם היא תלך, שאם
היא תעזוב אותי, הכל ישתנה. היא כבר ניסתה כמה פעמים. היא לא
לומדת, הרי כל פעם היא מנסה מחדש לעזוב אותי, כל פעם היא
חוזרת.

הפעם הראשונה הייתה לפני שלוש שנים. הייתה לנו מריבה גדולה
בלילה לפני, ובבוקר היא נעלמה. בהתחלה חשבתי שהיא הלכה לקופת
חולים, הפצע שהיה לה במצח באמת היה גדול הפעם, והיא בטח הלכה
לקבל טיפול. כשהיא לא חזרה להכין לי צהרים הבנתי שזה משהו אחר.
היא הרי לא מעיזה להשאיר אותי רעב, היא יודעת שזה גורם לי
להתפוצץ, שאני מאבד את השפיות וזה נגמר רע.
למחרת הלכתי לאמא שלה. כמו שחשבתי, מצאתי אותה שם.
- "אני לא חוזרת! אתה תהרוג אותי יום אחד!"
- "מה פתאום, נשמה שלי, אהובה שלי, רק אותך אני אוהב, את החיים
שלי, אני פשוט כל כך אוהב אותך, שאני משתגע לפעמים".
היא מתחילה להתפייס, אני כבר רואה. ידעתי שזה יקרה. היא אוהבת
אותי יותר מדי, היא הייתה כל כך באופוריה כשהתחלנו, היא לא
האמינה שבחרתי בה, טיפלה בי כמו בילד, דאגה לכל דבר הכי קטן.
היא לא מסוגלת לעזוב אותי, אני יודע. אני מחבק אותה, מוביל
אותה לאוטו, מסיע אותה הביתה, ממלא לה אמבטיה. היא מתמסרת,
בעיניים שלה המבט הזה של אסירות התודה.

בפעם השנייה זה היה יותר קשה. אני גם מודה, שהיא חטפה יותר
הפעם. ארוחת הערב הייתה קרה כשהגעתי, ואני שונא אוכל קר, כל כך
שונא. ניסיתי בהתחלה להיות הגיוני, לדבר איתה, אבל היא רק יללה
שאם לא הייתי נשאר במשרד עד מאוחר כל פעם, שאם הייתי מבלה קצת
יותר ערבים איתה, מגיע מוקדם הביתה, היינו אוכלים יחד ארוחת
ערב חמה. הבנתי שאין לי סיכוי, שאני לא עובר את הגולגולת העבה
שלה, ולא הייתה לי ברירה, רק ככה היא מבינה.
רק כ - כה, רק כ - כה, רק כ - כה.
היא ברחה הפעם רחוק, לאחותה בקרית שמונה. הייתי צריך לנסע עד
שם, והיא לא פתחה לי את הדלת. כמעט תפסתי שוב קריזה, אבל
הכרחתי את עצמי להירגע, ורק עמדתי שם מהצד השני של הדלת ואמרתי
לה כמה שאני אוהב אותה, וכשזה לא עבד, אמרתי לה שאני לא יכול
לחיות בלעדיה, שאני צריך אותה, שאם היא לא איתי אני מת. שמעתי
אותה מתקרבת לדלת, והתחלתי לבכות. התיישבתי על הריצפה ליד הדלת
והתחלתי לבכות. הקטע המוזר היה, שבאמת הייתי צריך אותה. באותו
הרגע, באמת הרגשתי שאם היא לא פותחת לי את הדלת אני מת במקום,
פשוט שוכב שם ליד הדלת על הרצפה עד שאני מת. בכיתי לה, לא יודע
מה אמרתי, בכיתי, עד שהמנעול הסתובב והשרשרת ירדה והיא פתחה את
הדלת והתיישבה לידי וחיבקה אותי והתחילה לבכות גם, התחננה שאני
ארגע, היא חוזרת, היא לא עוזבת, רק שאני ארגע, שזה מפחיד אותה
לראות אותי ככה, אני הבטחון שלה.

אחרי זה באו עוד כמה פעמים, כל פעם היא ברחה למקום אחר, פעם
לדודה בבית שאן, פעם למלון בתל אביב ופעם אפילו לחברה שגרה
באיזה מצפה בנגב. בפעם הזו בקושי מצאתי אותה, חשבתי שאני מת
מהגעגועים אליה, האהבה שלי שרפה אותי מבפנים, הרגשתי שאם אני
לא רואה אותה עכשיו אני מתפורר למיליוני גרגרים, אבל אחרי
שישבתי ליד הדלת של אמא שלה יומים, בכיתי וצעקתי והתחננתי
והבטחתי ואיימתי, היא אמרה לי. ואני באתי ולקחתי אותה. כמו
תמיד, כמו קודם, כמו שיהיה לעולם.

ועכשיו היא שוב הולכת. שוב היא קמה והולכת ממני. זה משגע אותי,
אבל אני לא דואג, אני יודע שאני אחזיר אותה. אין לה שום דבר
אחר בעולם חוץ ממני. אני כל החיים שלה, הם סובבים סביבי. היא
לא עובדת, היא בבית,מכינה לי אוכל, מנקה, מסדרת. אין לה הרבה
חברות. היו, אבל הן לא היו טובות בשבילה. היו להן כל מיני
דעות, פמיניסטיות כאלו, ופחדתי שהם יכניסו לה רעיונות מיותרים
בראש. אז הכרתי לה במקום כמה נשים של חברים שלי, נשים פשוטות
ונחמדות, עקרות בית, כמוה, עם מכנה משותף. את מעט החברות
שנשארו היא רואה כשאני מרשה. ילדים עוד אין. אולי עכשיו, כשהיא
תחזור, אני אחשוב על זה. אולי באמת היא צריכה עוד משהו להתעסק
איתו. הבעייה היא שאני לא רוצה שזה יפגע בי. לדברים שלי אני
חייב שהיא תדאג. אני צריך לחשוב על זה.

משהו מוזר קורה הפעם. אני מחפש אותה בכל מקום, אבל לא מוצא.
היא לא אצל אמא שלה, וכמו שזה נראה, לא אצל אף אחד אחר
מהמשפחה. בדקתי חלק מהחברות הישנות שלה, כי זכרתי את הפעם ההיא
בנגב, אבל גם שם לא מצאתי כלום. ניסיתי שוב להתחנן לאמא שלה,
אבל היא נשבעה שהיא לא יודעת איפה היא. בסוף אחותה נשברה,
ואמרה לי שהיא נמצאת במעון לנשים מוכות ושאני אעזוב את אמא שלה
כי היא אישה מבוגרת, וחולת לב ואני עוד אהרוג אותה. ניסיתי
להוציא ממנה איפה המעון, אבל כנראה שהיא באמת לא ידעה, ואחרי
שהיא איימה להזמין לי משטרה בגלל הפנס שעשיתי לה בעין אז הלכתי
משם.
אני הולך ומשתגע מיום ליום. אני לא יודע איפה היא, יש לי
מחשבות בראש כל הזמן, על המעון הזה, שבטח מלא בפמניסטיות, ועל
כל הרעיונות שהן בטח מכניסות לה לראש בכל רגע שהיא שם. ניסיתי
לברר בכל מיני מקומות. הלכתי לעובדת הסוציאלית של העיריה
והפכתי לה את השולחן, שברתי לה את המחשב, אבל היא לא אמרה לי.
גם טילפנתי למשטרה, ודיווחתי עליה כנעדרת, ואמרתי שאני נורא
מודאג ולא יודע מה לעשות ושימצאו לי אותה, אבל זה לא עזר
וכשהתקשרתי לבדוק למחרת הם אמרו לי לעזוב אותה בשקט.

בסוף, איזה חבר סיפר לי שראו אותה עובדת בסופר ברחובות. ישבתי
שם ליד הסופר כמה ימים. בסוף ראיתי אותה. היא יצאה מהסופר,
באמצע הלילה, מחטטת בתיק שלה, מחפשת משהו. הפתעתי אותה מאחורי
רכב חונה. היא נראתה מבולבלת.
- "מה אתה עושה פה? לך מפה!"
- "מותק, זה אני, איך את מדברת!?"
- "תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר, לעולם!"
- "נו, באמת, מתוקה שלי, אני אוהב אותך, את יודעת את זה, את
החיים שלי, את לא מאמינה לי?"
- "לא"
מה לא? אני מתחיל להרגיש את הדם עולה לי לראש.
- "את לא מאמינה לי!?"
- "אני לא מאמינה לך יותר. לא מאמינה בך יותר. בפעם הראשונה
בחיים שלי, אני מאמינה בעצמי. שנים חשבתי שכל מה שאני צריכה
ורוצה בחיים, זה אותך, את הביטחון שזה נתן לי. שנים לא האמנתי
שזכיתי ככה ויש לי אותך, שנים הרגשתי שאני חייבת להרגיש אסירת
תודה על כל יום שאתה עוד איתי. היית בשבילי הכול, ויתרתי על כל
מה שהיה לי בשבילך. על הרצונות, החלומות. לא האמנתי שאני שווה
כלום בלעדיך. שאני יכולה להצליח במשהו. ואתה דאגת שאני ארגיש
קטנה, תלויה. כל פעם שחשבתי לעשות משהו, דאגת להזכיר לי כמה
אני לא מוכשרת, לא חכמה, לא מוצלחת. ואני האמנתי לך. בך. היית
המוח שלי. היית הכול."
- "ועכשיו מה?" אני שואל, מנסה להרגיע את עצמי. אף פעם לא
שמעתי אותה מדברת כל כך הרבה. זה רק הרעיונות האלה, זה רק
הרעיונות.
- "ועכשיו..." היא מהססת.
אני מסתכל בה, מרגיש את תאי המוח שלי מוצפים אחד אחד.
- "ועכשיו?" אני שואל שוב.
היא תופסת אומץ, נושמת נשימה עמוקה.
- "... ועכשיו אני מאמינה בעצמי. כן, אני מאמינה בעצמי! אני
לא טיפשה, אני מוכשרת, אני יכולה לעשות דברים..."
עולה לה בעיניים מבט שלא ראיתי עד היום, מבט חולם כזה,
אופטימי.
- "אני יכולה לעבוד, ללמוד. אני טובה בניהול, אתה יודע?! רק
חודש אני עובדת פה, וכבר עשו אותי קופאית אחראית, היית מאמין?
אני, אחראית! ואולי אני אלמד, מנהל עסקים..."
היא ממשיכה לדבר, אני מנסה לעצור אותה, להכניס מילה, אבל היא
כבר נסחפת, עם האור הזה בעיניים, היא כל כך יפה, אני מרגיש
שאני מאבד אותה עם כל מילה שהיא אומרת, כל מילה מרחיקה אותי
ממנה שנות אור. אני נבהל, מנסה לדבר איתה.
- "ביבי, זה סתם שטויות שהכניסו לך לראש, שם, במקום הזה,
המקום שלך הוא איתי, בבית. באמת, את - מנהלת. עם תואר
מהאוניברסיטה. בחייך, מי יאמין לזה? תהיי רצינית!"
- "אני!", היא עונה לי,"אני. אני מאמינה בזה"
- "לא, מותק, את לא, זה רק נדמה לך"
- "לא זה לא. אני באמת מאמינה בזה!"
היא נראית יותר ויותר זוהרת, אני כמעט מסתנוור. נדמה לי שתכף
היא ממריאה ועפה. היא מאמינה בעצמה. מאמינה. מאמינה. היא חוזרת
על המילה הזו שוב ושוב. ועם כל מאמינה אני מרגיש שאני מת. אני
חייב להשתיק אותה, חייב שהיא תשתוק, אם היא רק תשתוק אני אחזיר
אותה אלי, אני יודע. אני שולח יד, שם לה אותה על הפה, מנסה רק
להשתיק אותה, לרגע, שאני אוכל לחשוב, אבל היא לא מוותרת, היא
מתנגדת, היא בועטת, היא צועקת עלי, שוב ושוב את המילה הזו, כמו
מנטרה, אני צריך שהיא תשתוק, אני צריך לחשוב, אני מהדק את
האחיזה, סותם לה את הפה, היא משתוללת, אני מחזיק יותר ויותר
חזק, שתשתוק, שתתן לי לחשוב, אני אחזיר אותה אלי אם אני רק
אצליח לחשוב, הראש שלי פועם בכאב, אני מרגיש שהוא תכף מתפוצץ,
אבל אני יודע שאני אצליח, רק קצת שקט לחשוב, אני אצליח, היא
נרגעה, היא שוכבת בשקט, עכשיו הכל יהיה בסדר, ידעתי שהיא
תשתכנע בסוף, תמיד היא משתכנעת בסוף, היא יודעת שאני באמת אוהב
אותה. אני מחבק אותה.
- "את רואה מותק? עכשיו הכל יהיה בסדר, מותק"
היא לא עונה לי. אני מרים את הראש שלה, מסובב אותו אלי מסתכל
לה בעינים.
הן ריקות.







נכתב לסדנה 17