"להתאבד זה כואב?" שאלתי את נועם.
"מה פתאום? זה נורא כיף" הוא ענה.
"כיף? איך זה יכול להיות כיף?"
"הלב סוף-סוף נח... והנפש... עוזבת את הגוף וממריאה למרומים!"
"זה כאב לך? פחדת?" חקרתי.
"זאת הייתה ההחלטה הכי טובה בחיים שלי, בחיים רק סבלתי -
ההורים שלי הציקו לי כל הזמן, לא הלך לי בלימודים, לא הרגשתי
שהחיים שווים את כל הבולשיט שאתה עובר בהם..."
"אני גם רוצה. רוצה לעוף גבוה, רוצה להיות חופשייה, רוצה
סוף-סוף לחיות..."
נועם פשוט שתק וחייך... ואני, אני לא הבנתי מה כל-כך מצחיק
אותו... העובדה שאני סובלת בחיים שלי או העובדה שאני מקנאה בו
על האומץ. האומץ לעזוב את המשפחה ככה פתאום, את החברים... אתם
בטח לא מבינים על מה אני מדברת... אז אני אתחיל מההתחלה...
נועם - נועם מוזס. ככה קראו לו. לשכן שלי. הוא היה בן 17.5
כשילד קטן מהשכונה מצא אותו תלוי על העץ בגינה. תמיד היינו
יושבים על העץ, מתחרים מי מטפס הכי גבוה. היה לנו דימוי - שמי
שיטפס הכי גבוה- ככה יצליח יותר בחיים. נועם תמיד ניצח. תמיד
טיפס הכי מהר והכי גבוה. אמרנו שמרוב ההצלחה שתהיה לו בסוף הוא
עוד יהיה מיליונר... נועם תלה את עצמו על אותו עץ. אמא שלי
בכתה. היא גררה אותי ואת עידן הביתה, סגרה את כל התריסים בבית,
כדי שלא נראה את האמבולנס המגיע לפנותו. כשאבא חזר הביתה הוא
אמר שנועם "בשר מבוזבז". הייתי קטנה, רק בת 14, לא הבנתי על מה
אבא מדבר... אח של נועם, יוני, שלמד איתי בכיתה לא הגיע כל
השבוע לבצפר. לא הלכתי לבקר אותו. לא היה לי מה להגיד לו.
חשבתי שמי שהורג את עצמו, לוקח חבל וקושר את עצמו לעץ, צריך
להיות שקוע ממש עמוק בבוץ ובמצב ממש אנוש.
היום אני מבינה את נועם.
היום אני רוצה להתאבד.
שלוש שנים אחריי אני מבינה שהוא לא היה שקוע עמוק בבוץ. הוא לא
היה במצב אנוש. פשוט נמאס לו. כמו שלי נמאס. נמאס מההורים שרק
רבים ומתווכחים איתך. נמאס מהלימודים שלא מצליחים לך. נמאס
מהחיים. היום אני מקנאה בנועם. מקנאה באומץ שלו. רוצה גם למות.
מחפשת אחר חבל ארוך מספיק. עבה מספיק. יורדת לגינה, קושרת את
החבל לעץ, חזק-חזק, שחלילה לא ייפרם, מטפסת גבוה על העץ, הכי
גבוה שאני יכולה. מלפפת באיטיות את החבל הדוקר סביב צווארי.
ואז, אז נועם בא. דוהר על הסקטבורד שלו. הסקטבורד השחור שאותו
לקח לכל מקום. הוא לא השתנה, העיניים הירוקות, השיער השטני
הגולש...
"שירה. השתגעת?!" הוא יורה לעברי.
"נמאס לי. רוצה להיות כמוך."
הוא מתקרב לעץ, מטפס במהירות כמו תמיד ומתיישב לצידי.
"את משוגעת... תראי איזה ילדה יפה נהיית... ככה את רוצה להרוס
הכל???"
"אני לא רוצה לחיות. החיים לא שווים את הסבל."
"ומוות? את חושבת שמוות יותר טוב מחיים?"
שתקתי.
"ממש לא... אתה לבדך, באפור הריקני, אין אנשים במוות... רק
אתה. והאפור. אין חברים, אין ציפורים, אין חיים... אין מוות...
כך שאפילו אם תרצה לתלות את עצמך שוב - לא תוכל...
כי אין עצים במוות..." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.