אבא

רצית שאני אנסה להסביר לך מה קורה אצלי בראש. אז הנה, אני
מנסה. אבל לפני הכול אני חושבת שהכי נכון להתחיל עם משפט קטן,
קיטשי ובנאלי - Open Your Mind. האחים וושאבקי אמרו את זה
ב"מאטריקס", ואני מנסה להיכנס לנעליים שגדולות עלי בכמה מידות
ולהגיד את זה לך עכשיו. תשמור על ראש פתוח. אני מניחה שחלק, אם
לא כל, הדברים שאני אגיד לך ישמעו לך ילדותיים ונורא נאיבים,
אבל זאת עוד אחת מהבעיות שלי. הרבה אנשים מאבדים את ה"תמימות"
הזאת כשהם מתבגרים. ואני חושבת שהתמצית של מה שאני מרגישה
כרגע, זה פחד מהעובדה הבלתי נמנעת שרוב האנשים בעולם מתים לא
ממש מאושרים, ושרובם מאבדים את התמימות. אני לא רוצה לאבד את
התמימות. אם בכלל תמימות זה המונח הנכון. אני חושבת שלא.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה שגרם לי להאמין שוב בקסם. זה לא
שהיה רגע שבו הפסקתי להאמין, אבל בשנה האחרונה אני מאמינה
יותר. תמיד הרגשתי שאני משהו מיוחד. תמיד הייתי במידה זו או
אחרת מחוץ לתמונה. הרגשתי לא ממש שייכת. לא במקום. הבת של השטן
שכלואה בתוך גוף אנושי, רק מחכה שמשהו יבוא ויציל אותה. אני לא
בטוחה עד כמה זה נכון, אבל אני בטוחה שנועדתי למשהו קצת יותר
גדול, קצת יותר מיוחד מחיים שלמים במשרד עם בעל חמוד שני ילדים
וחתול. אני צריכה חיים מטורפים. אני רוצה להגיע למצב שבעוד
חמישים שנה כשאני אסתכל על החיים שהיו לי ואני לא אצטרך להצטער
על דברים שלא עשיתי כי "מי באמת עושה כאלה דברים". אני אמנם רק
בת 18, אבל עשיתי כבר כמה שטויות בחיים (לפחות לפי נקודת הראות
של אנשים אחרים). ובינתיים, שמתי לב שכל החרטות שהיו לי עד
עכשיו היו על דברים שלא עשיתי, ולא על השטויות שכן. נכון, אני
עדיין קטנה, ומה אני מבינה בכלל? אני בטוחה שבגיל שלושים אני
אבין הרבה יותר, אבל אני חושבת שאני מספיק מכירה את עצמי כדי
לדעת פחות או יותר מה אני רוצה, ולדעת על מה אני אתחרט בעוד
עשר ושנים, ועל מה לא.

אז בוא לא ניקח את העובדה שנועדתי לגדולות בתור תורה מסיני.
אבל אני עדיין מרגישה ככה. ואני לא חושבת שיש משהו שמישהו יוכל
להגיד לי שישנה את דעתי. כי אני, מצידי, יודעת במאה אחוז שיש
משהו מעבר לטבע והמדע שאנחנו מכירים. ואני מרגישה שמשהו כזה
זורם לי בדם. תמיד הרגשתי את זה, אבל זה יצא רק אחרי שקיבלתי
הוכחה.  מאריאנה.
אני בטוחה במאה אחוזים שאתה לא תתייחס לזה בתור הוכחה לקיומם
של כוחות "על-טבעיים". אולי כי אתה אף פעם לא חווית דבר כזה,
אולי כי העולם כבר "קלקל" אותך, אולי בגלל שאתה לא אני. ולא
מאריאנה. ולא אחד מהאנשים שיכולים לחוות דברים כאלה. אבל למרות
שאולי אתה לא תייחס לזה משמעות יותר מידי גדולה, אני מתייחסת
לזה בתור אחת הסיבות הטובות ביותר להמשיך לחיות בתוך ערימת
הזבל הזאת שאנשים קוראים לה חיים נורמאלים. נכון שאנחנו עוד לא
יודעות מה יהיה עם לא נדבר אחת עם השנייה עשר שנים ואז פתאום
נפגש. אני לא יודעת אם נוכל להמשיך את השיחה מאיפה שהיא הפסיקה
עשר שנים לפני. אני מקווה שלא. דבר ראשון בגלל שאני לא רוצה
להגיע למצב שאני לא אראה אותה עשר שנים, ודבר שני, אם נוכל
לעשות דבר כזה זה אומר שאף אחת מאיתנו לא השתנתה יותר מידי
במהלך עשר השנים האלה. וזה אחד מהדברים שאני פוחדת מהם. השגרה
הזאת. הקיבעון שמשמיד את המקוריות של המוח, ואת המחשבה, ואת
החלומות. בעצם, את כל מהות החיים. אני לא רוצה להגיע למצב שאני
אסתכל על מה שהייתי לפני עשר שנים ואראה שאני אותו הדבר, יותר
ממורמרת, עם יותר ניסיון חיים, אבל אותו הדבר. זה יהיה נורא.
זה אחד מהדברים שאני מנסה לברוח מהם עכשיו. ואני כבר לא מפחדת
להגיד שאני בורחת. אני בורחת מהקיבוע, בורחת ממסלול החיים
שמישהו קבע לכולם. אני בורחת לעולם עם תקווה, עם חלומות, עם
קסם. אני בורחת לעולם האמיתי. אני יוצאת מהמאטריקס אבא, למה
אתה לא יכול לראות את זה?

אז אני לא יודעת אם אני ומאריאנה נוכל להיפגש אחרי עשר שנים
ולהרגיש אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודעת, זה שאחרי שנתיים שלא
ראיתי אותה, הגעתי לטורונטו, והכול היה כל כך טבעי. הגעתי לשם,
והרגשתי במקום. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי
שממש הרגשתי שאני לא מתחבאת מאחורי אף מסיכה, שאני לא צריכה
לדחוק את עצמי לפינה. הייתי פשוט אני, מאה אחוז. הגעתי לשם
והפכתי לכולם את העולם. באתי כמו רוח במפרשים, לא רק שלהם, גם
שלי. בשבוע הזה בטורונטו, הייתי בדיוק מי שאני רוצה להיות. אני
לא מצליחה לעשות את זה פה. אין כאן את האנשים שאיתם אני מרגישה
חופשייה לעשות בדיוק מה שאני רוצה לעשות. שלא תבין אותי לא
נכון, יש פה הרבה אנשים שאני ממש אוהבת, ונורא נהנית להיות
איתם, אבל גם אז אני משחקת מן תפקיד של מישהי אחרת. האלה שהם
מכירים. בטורונטו, עם מאריאנה, הייתי יולי. לא פחות ולא יותר.
וזה היה כל כך טבעי ללכת בקור עם מאריאנה ברחוב. זה המקום שלי.
איתה. שוב, אין לי מושג אם אתה מבין חצי ממה שאני מנסה להעביר.
מה שאני מרגישה אל מאריאנה כל כך הרבה יותר חזק מהרגשות שיש לי
למיקי, או לתמר, או לסימה או אפילו לינון. זה משהו שאני לא
יכולה להסביר. זה הרבה יותר!
זאת גם לא אהבה כמו שאני מגדירה אהבה. זה הרבה יותר עמוק
מאהבה. והרבה יותר אירוטי מתשוקה (לא אבא, אני לא לסבית ולא
שכבתי עם מאריאנה). מה שיש לי ולמאריאנה זה קשר טהור. אני לא
מגזימה כשאני אומרת לך שהיא החצי השני שלי. אני לא שלמה
בלעדיה. ואני  לא יודעת בדיוק מה היא מרגישה כלפי, אבל יש לי
תחושה שזה לא שונה בהרבה ממה שאני מנסה לתאר לך פה. וכשיש לי
דבר כל כך מיוחד, וכל כך מדהים, איך אני בכלל יכולה להתחיל
לחשוב על חיים נורמאלים?

אני לא מסוגלת לשבת ולחכות. אין לי שנתיים לבזבז על הצבא. יש
לי הרבה דברים נגד הצבא, אבל אני לא חושבת שהדעות האישיות שלי
על איך שאני חושבת שמלחמות צריכות להתנהל צריכות בכלל להיות
חלק מהניסיון שלי להסביר לך מה אני מרגישה. בדיוק באותו אופן
הייתי יכולה להסביר לך למה מערכת החינוך דפוקה, ולמה בכלל
החברה המודרנית מקולקלת לגמרי. אבל זה לא העניין. העניין הוא
שאני צריכה להתפרע. עכשיו.

מאז השיחה שהייתה לנו אני מרגישה מן ריחוק שנוצר בינינו. אני
לא יודעת אם זה בגלל שאתה לא מרוצה ממה שקורה לי, או בגלל שאתה
חושב שבאיזה מקום אתה נכשלת בתור הורה. אני לא חושבת שנכשלת,
בדיוק להפך. אני חושבת שהיה לך המון מזל. אתה הצלחת, בלי לדעת
בדיוק מה אתה עושה, לא לשבור את כל המיוחדות שבי. אולי זה בכלל
לא קשור אליך, אולי לא הייתי נשברת גם בבית הכי גרוע. אבל
השורה התחתונה היא שאתה לא נכשלת בתור הורה, אם כבר אז אני
מוטציה.
אבל אולי בעצם הסלידה שלך ממה שקורה לי (ותסלח לי שאני משתמשת
במילה סלידה, אני לא מצאתי שום תיאור מוצלח יותר למה שאני
קולטת ממך) באה בעצם ממקום אחר לגמרי. כששאלת אותי אם אתה
מבוגר מידי כדי לרדת מהפסים, לא הייתי בטוחה אם אתה מנסה
להעביר נקודה כלשהי, או באמת שואל מתוך עניין טהור בדעתי
המלומדת בנושא. אתה רוצה להשתגע אבא? אתה מפחד שאם אני לא
אחזיק את כל הרוחות שיש בי גם אתה לא תצליח? אני רק זורקת פה
ניחושים לאוויר כמובן, אבל יכול להיות שאחד מהחיצים שלי יפגע
במטרה.
 
שאלת אותי מה אני רוצה. מה המטרה שלי בחיים. אני מנסה לחשוב על
תשובה טובה לתת לך, אבל אין לי. אני מניחה שהדבר הכי כן ואמיתי
שאני יכולה להגיד לך זה שאני רוצה לשנות את העולם. אני רוצה
ליצור חברה כלשהי שבה כל אדם ימצא את המקום שלו. אני רוצה חברה
שבה אנשים לא יגדלו ויאבדו את הניצוץ בעיניים שיש לכל כך הרבה
ילדים קטנים. אני רוצה ליצור חברה, קבוצה, עולם שבו אין
מבוגרים. כי יש הבדל כל כך גדול בין בוגר למבוגר. ובאמת חבל
שאל שניהם מגיעים אחרי אותו השביל "התבגרות". אתה חושב שזה
מכוון שיש שתי נקודות סיום לאותו הפועל? אנחנו כבר כל כך
רגילים שבוגר ומבוגר זה אותו הדבר שנראה לנו כל כך שגוי
כשמישהו מנסה להפריד ביניהם. אבל ככה זה צריך להיות. אף אחד לא
צריך לגדול ולוותר על החלומות שלו, או על האמונה בגמד הכחול
שמתחת למיטה.
העולם הזה מחייב אנשים לקחת מן סגנון חיים שמתאים לחלק קטן
מאוד מבני האדם. אנשים אחרי שלב מסוים כבר לא יכולים להרשות
לעצמם לרדת מהפסים. אז הם לאט לאט משתגעים בפנים. בונים חומות
של כעס ותסכול ומתים אומללים. זה לא צריך להיות ככה! אף אחד לא
צריך להגיע למצב שהוא מרגיש שהוא מיצה את החיים. אי אפשר למצות
את החיים. יש בחיים כל כך הרבה. אבל זה די טבעי שאדם עם שלושה
ילדים, אישה, עבודה קבוע וחובות לשלם (וחתול...) ירגיש שאין לו
יותר מה לעשות.
אני רוצה למצוא מקום, ואם אין אז לבנות אותו, שבו יש לאדם את
האפשרות לרדת מהפסים מתי שהוא רוצה. שאף אחד לא יסתכל עליו
מוזר אם בגיל 45 הוא מחליט שהוא רוצה לעזוב את הכול וללכת לצלם
פינגווינים באנטרקטיקה. אני רוצה עולם שבו אדם כזה לא צריך
לדאוג שהילדים שלו יגדלו עם בעיות אם הוא יעשה דבר כזה. בעולם
שלי ברור לכולם שאם מישהו צריך להתפרק יש מי שידאג לילדים שלו.
כי להבדיל מהעולם הזה, בעולם שלי אף אחד לא עובר ברחוב ומרחם
על ההומלסים שיושבים ברחוב. כי אצלי אין הומלסים. כי אם מישהו
מאבד את כל מה שיש לו, אנשים יעזרו לו.
בעולם שלי, הילדים של האיש שירד מהפסים יודעים שהוא צריך את
זה. הם אולי יהיו נורא עצובים שאבא עזב. אבל הם יהיו עצובים גם
כשהם יאלצו להיפרד מהמורה בכיתה ו'. אני בטוחה שאחרי קצת ירידה
מהפסים כל הורה ירצה לחזור ולראות את הילדים שלו גדלים, אני לא
חושבת שיש משהו לא בסדר בלעזוב את המשפחה לכמה חודשים. ואני לא
חושבת שמישהו צריך לראות בזה מעשה שגוי. אבל החברה שלנו כל כך
מקובעת, כל כך סגורה לדרכי מחשבה חדשות, שדבר כזה יזעזע את
כולם.
זה לא צריך להיות ככה. ואני לא מוכנה להשלים עם עולם שבו דברים
כאלה קורים. אז אני צריכה למרוד. ולמרוד זה לא רק לגרום לאנשים
אחרים לחשוב שאני יורדת מהדרך שהם רואים כנורמאלית. למרות זה
אומר שאני צריכה להרגיש שאני לא משלימה עם העולם, ושאני עושה
משהו כדי שהחיים שלי לא יהפכו למקובעים. ובגלל זה אבא, אם אני
אשאר כאן עכשיו, אני לא חושבת שאני אוכל לסלוח לעצמי.

אני מקווה שהצלחתי פחות או יותר להעביר לך את מה שעובר לי
בראש. אני לא יודעת אם הצלחתי או לא, אבל לפחות ניסיתי.
ואני רוצה לסיים בציטוט מתוך הספר האחרון של "אילומינטוס!"
''There are also some among us who are bored with the
amniotic level of mentation on this planet and look up in
hopes of finding someone entertaining to talk to''
אני חושבת שזה די מסכם את זה.

אוהבת
אלה.