היא עבדה בתחנת דלק בין אילת לשאר העולם, אבא שלה סידר לה
ולאחיה עבודה. שם בתחנת דלק היו מגיעים אנשים מרחוק, מכל
העולם, היא הייתה הולכת כל יום לעבודה בשעה שש בבוקר, והייתה
חוזרת הביתה בשעה עשר. כך כשתתחיל שנת הלימודים יהיה לה הרבה
כסף.
היו מגיעות מכוניות, לא הרבה כל חצי שעה בערך הייתה עוברת
מכונית, ירוקה או אדומה, אבל בעיקר כסופות, פעם אחת עברה
חיפושית אדומה עם כתמים שחורים, כמו מושית השבע.
האנשים במכוניות תמיד היו עושים עצירות בתחנת דלק, היו שם המון
מכונות של שתייה ואוכל, וגם שולחן עם ספסל, הם תמיד היו מדברים
איתה, האנשים במכוניות, כי היא תמיד נראתה נורא עצובה, כי היא
הייתה נורא עצובה, אמא שלה מתה מאידס והדביקה את אבא שלה,
ועכשיו הרשויות מנסות להפריד בניהם, היא תמיד רצתה לדבר עם
מישהו,  אבל היא גרה  באמצע הקניון האדום, באזור אילת, ובבית
הספר לא אוהבים אותה, וזה בסדר, כי היא גם לא אוהבת אותם, אז
כל פעם ששאלו אותה האנשים במכוניות מה קרה, בעיקר אלה במכוניות
הכסופות, והיא הייתה מנסה לספר, היו כאלה, שהיו חייבים להעלם,
אבל הבטיחו לחזור, אבל הם נעלמו, כי ההמשך של הכביש בולע אותם,
והיא לא ידעה, אחרים היו מהנהנים בראשם, וממשיכים, אבל האיש
בחיפושית האדומה עם הכתמים השחורים, הוא התיישב, קנה אוכל. היא
דיברה איתו על הכל, אפילו על זה שאנשים נעלמים, אפילו שהבטיחו
לחזור, הוא הבטיח שהוא לא הולך לשום מקום, ונשאר, והם דיברו,
הוא ביקש ממנה  שתנקה את מכוניתו, והיא כל כך שמחה שהיא סוף
סוף יכולה לעשות משהו בשבילו,  והיא ניקתה אותה ממש טוב, טוב
מידי, הצבע האדום והנקודות השחורות ירדו, הם בסך הכל כיסו את
הצבע הכסוף, החיפושית בכלל כסופה, היא אמרה לו, והוא נורא
התעצבן עליה, והוא צעק, היא בכתה וברחה לביתן של התחנת דלק,
ולא רצתה לצאת משם, הוא נכנס לחיפושית ונסע, וההמשך של הכביש
בלע גם אותו.