זה הרחוב. קרליבך 73, כמו שכתוב בפתק. אני עולה בחדר המדרגות
המאובק והדהוי, בבנין שפעם אולי היה סמל לבאוהאוס חדשני והיום
הוא אנדרטה לטיח מתקלף. אני דופק בדלת, עוברת דקה או שתיים
והוא פותח לי את הדלת. איש צנום, עם פנים קשות ועתיקות,
שניכרות בהן שמונים וארבע השנים שעברו עליהן. ועדיין, ניכר
שהוא צלול לחלוטין, הולך לאט אבל ביציבות, מציע לי קפה בעוד
אני מתיישב בכורסא בסלון. שלוש ספריות מכובדות למראה מקיפות
אותי, ספרים ביידיש, אנגלית, רוסית ועברית ניצבים להם באלפיהם.
אני חש אומלל מול השפע התרבותי הזה, מטרה נשגבת שכנראה לעולם
לא אגיע אליה. הוא מביא שני ספלים מהבילים מהמטבח ומתיישב
מולי. על השולחן מונח כמעט במפגיע ספרו האחרון, "רפש ודם
להמונים" . ניסיון לא מוצלח בלשון המעטה בביקורת חברתית,
שמעולם לא היה מוצלח במיוחד בה. שוררת שתיקה מעיקה דקה או
שתיים, אני משתעשע במחשבה ששנינו אנשים מיוחדים מספיק בשביל לא
להתחיל לדבר מיד ולתת לקסם שבשתיקה לפעול, אבל המבט בעיניו
שהראה חוסר שביעות רצון בשילוב של רחמים רומז לי אחרת. לבסוף
אני מוציא את הרשמקול מהכיס, מניח אותו על השולחן ולוחץ על
כפתור ההקלטה.
"אתה לא חושב שעדיף קודם להתחיל לדבר לפני שאתה עושה את זה?"
הוא שואל במבטא ייקי טיפוסי ונוקב. "אה, זה בסדר." אני עונה לו
ומחייך במבוכה, מעדיף לתת לשיחה לזרום בלי קשר לשאלות מובנות
מראש ואחרי זה לדלות את האינפורמציה החשובה, או אולי דווקא את
זאת הלא חשובה, כביכול.
"אני רוצה שתתן לי קצת רקע על עצמך" אני אומר. "לא עשית שיעורי
בית, ילד?" הוא עונה ומוציא מכיס החולצה סיגריה. "זה לא
העניין, אני רוצה לשמוע את זה מהזווית ראיה שלך" אני עונה
בתקווה שזה לא ישמע כמו תירוץ. "תגיד לי, מה אתה רוצה?" הוא
נאבק עם המצית ולבסוף מדליק את הסיגריה. "עזוב, בוא נדבר על
הספר שלך" אני מנסה לפייסו. "הספר הזה, אתה יודע איך אומרים,
בבית שימוש תצמח לו טובה יותר גדולה מבחנות ספרים. זה סתם,
להרים את הראש מעל המים, שלא ישכחו שאני כאן."
"דווקא ראיתי שכתבו ביקורות מחמיאות מאוד עליו"
"אז כתבו, בשבילי הן יותר גרועות מהשמצות על ספרי הטובים"
"השמיצו אותך הרבה בזמנו?"
"בלי סוף. תן לי לומר לך משהו, אנשים יכולים כאן לקרוא לשכניהם
בשמות שהדף לא יסבול למי שלא מסכים איתם ולראות דברים איומים
ונוראיים ב.. טלוויזיה הזאת שלהם, אבל לקרוא על חיים של רחוב,
של זונות ושל מוות ושל גיהנום שמתחת לאף שלהם, זה הם לא
יכולים."
"אנשים קראו לספרים שלך סנסציונים? פרובוקטיבים?"
"אנשים לא קראו לספרים שלי או את הספרים שלי."
הוא משתעל לרגע. מעולם לא ראיתי אותו קודם אבל אני יכול להבחין
שניצוץ של חיים שהרבה זמן היה כבוי אצלו נדלק לפתע. אני חוזר
בזכרוני ללילות מסויטים בחברת הספרים שלו, בתקופה שבה במקום
להתרחק מהעולם הנורא שהקיף אותי באותו זמן העדפתי לצלול לתוך
העולם הנוראי עוד יותר של ספריו. וזה נתן לי נחמה, והשראה,
שנותבה לכתיבה עלובה בעיתון, על דפי נייר שלאחר מספר ימים כבר
מתחילים להצהיב, שלא ימצאו את מקומם לעולם בספריות כמו אלה
שמקיפות אותי כרגע.
"אתה מרגיש סוג של החמצה, שהקהל הרחב לא שמע עליך?"
"מה שהיה היה. עכשיו זה כבר מאוחר מדי, מי שיכיר יכיר, ומי שלא
לא, לא כזאת טרגדיה, בטח לא בשבילם."
"תספר לי קצת על החיים בתל אביב של פעם."
"אין הרבה מה לספר. רוב הזמן הייתי יושב סרוח בבית ומסתכל
מהחלון על האנשים וממציא עליהם מיני המצאות, איך הם חיים, ומה
הם אוכלים, ומה לא. ואז הייתי כותב על זה, ואז הייתי זורק את
זה. בשלב מסוים, אחרי שפירסמתי כמה דברים, אני ועוד כמה סופרים
או כאלה שרצו לקרוא לעצמם סופרים ששמם בטח לא יאמר לך כלום
היינו מתארגנים פעם פעמיים בשבוע, יושבים, מדברים, חושבים
שאנחנו משהו משהו. אני זוכר שהיינו יושבים באיזה בית קפה, לא
זוכר את שמו.."
"כסית?"
"מה פתאום, לא היינו ב"רמה" של החבר'ה מכסית, זה היה איזה משהו
שם ביפו, מקום מסריח אפילו יותר מהדגים של הנמל ליד, אבל שם
היינו יושבים. מדי פעם בכמה זמן הייתי מוצא לי שם גם איזו
מישהי ללילה או שבוע, והייתי משתמש בה וזורק אותה כשהיה נמאס
לי. רובן שם לא הבינו מהחיים שלהן, ככה שלא יצא לי איזשהו קשר
מבטיח מכל העסק הזה. זו היתה תקופה די עבשה, וזה התאים לי
מאוד, כי יכולתי להספיג אותה בספרים שלי, האווירה הזאת היתה
קטסטרופה לחיות בה אבל בכתיבה זה עבד טוב מאוד."
"אתה עוד בקשר עם אנשים מהתקופה ההיא?"
"איפה, כולם מתים מזמן. וגם ככה לא שמרתי על קשר עם אף אחד
מהם. אני זוכר שלפני איזה עשר שנים התקשרו אלי ואמרו לי לבוא
להלוויה של ראובן שם-טוב, לקח לי כמה דקות להיזכר בשם ואז
עניתי להם שאני מופתע שהוא היה עדיין בחיים עד אז. ככה זה."
"מי זה ראובן שם-טוב?"
"אמרתי לך שאתה לא תכיר אותם."
לפתע הטלפון הסלולרי מצלצל, אני עונה ונודע לי מחברת השמירה
שפרצו לי לדירה. אני מבקש ממנו סליחה וקובע איתו להמשיך את
השיחה מחר. הוא משיב באדישות שזה בסדר מבחינתו ואני יוצא
מהדירה.
לאחר שעה בפקקים אני מגיע לדירה, פותח את הדלת ומהלך באיטיות,
זורק את המפתחות על השידה. עליה מונח פתק מחברת השמירה בו
רשומים כל מיני פרטים לא חשובים על מתי האזעקה הופעלה ומתי הם
הגיעו למקום ואיך הלא יוצלחים האלה לא הגיעו בזמן בשביל למנוע
מהפורצים לקחת כמה רהיטים וארונות ועוד כל מיני דברים לא
חשובים שמפורטים שם בדקדקנות.
אני מתיישב לי לאיטי על הספה שכנראה היתה כבדה להם מדי מול
המקום שבו פעם היתה הטלוויזיה. לימיני הספריה הקטנה והעלובה
שלי, שבה לא נגעו. מבחר מצומצם להכעיס של ספרים וכמה דיסקים,
עולם תרבותי דל להכעיס. אני חושב איך זה לחיות בגיל 84, כשאתה
העתק דהוי של עצמך, כשכל מי שהכרת מת. הלילה כבר נמצא בשלב
מתקדם מספיק בשביל שאוכל להתנתק מתלאות היום. בשעה הזאת חיי
היום שלך נראים כמו חלום רחוק. בשעה הזאת קיים סוג של יאוש, דק
מדי בשביל להביע אותו במילים, רחוק מהבנאליות של הדכדוך הרגיל
שמוכר לנו. באותו רגע גם אני בן שמונים, גם אני קיים בעולם של
צללים, ערירי ללא אף נפש לצידי, ומחכה למוות שיבוא. נראה לי
שאת רוב הדברים האלה אני ממציא והוא עצמו אינו מרגיש בהם באמת,
אבל אני כן, כמה שאני כן. אני שם בקומפקט הדיסק המסכן שתפס את
מקומה של מערכת הסטריאו שנגנבה את אמסטרדם של ז'אק ברל ומתחיל
לרקוד. בתחילה לאט, מתנודד בלי לשים לב. מסתכל על הרחוב ולא
רואה אף אחד. אני רוצה גם להמציא לעצמי דמויות, אני גם רוצה
לראות אנשים ולדמיין איך הם חיים. אני מתחיל לרקוד יותר מהר,
נסחף בסירבול מסוים לאורך החדר. אני נזכר באנשים שאני מכיר,
כולם מתים, אני מדמיין לעצמי. כולם חלפו לבלי שוב. הייאוש
שבדירה הריקה משתלט עלי כבר לחלוטין, המכשירים שבהם הייתי בורח
מהמציאות אינם, ואי אפשר לברוח ממנה יותר. ואני מישיר לה מבט,
והשיר מגיע לשיאו, ואני מתמוטט על הרצפה, ונשאר שם עד הבוקר.

הבוקר מגיע ואני נוסע שוב לרחוב קרליבך לפגוש בסופר הנשכח.
משום מה ההשפעה המזככת של הבוקר לא עובדת כמו תמיד, במקום
להרגיש שהכל כשורה אני מרגיש שאני בתוך חלום שמנותק ממציאות
ממשית. אבל עדיין, מדובר בבוקר, שנותן להכל פן אופטימי הרבה
יותר משיריבו הלילה נוהג להעניק.
"אה, זה שוב אתה" הוא פותח לי את הדלת. מצפה שהוא ישאל משהו על
הפריצה, אבל נזכר שלא סיפרתי לו על כך בכלל. גם ככה לא נראה
שהיה אכפת לו. שוב שתיקה מסוימת שלאחריה השיחה מתנהלת לאיטה.
"מה אתה מנסה להעביר בכתיבה שלך?" אני מעיז.
"מה אני מנסה להעביר... מה שקורה כאן." הוא אומר ומצביע על
קודקודו. "מה שקורה כאן בחוץ, זה לא מעניין אותי. אני רוצה
שיראו את העולם הזה כמו שאני רואה אותו, לשים בדף את הריחות
ואת הצבעים כמו שאני קולט אותם, הבנת? אני גם מנסה שזה יהיה
ענייני, לא אוהב את כל הבבל"ת הרגשני הזה. אני מנסה לתאר כאן
מציאות. למציאות לא אכפת אם אתה חי או מת, אם טוב לך או רע לך.
יש בזה משהו מאוד מנחם, שהכל ימשיך בכל מקרה. תחשוב מה היה
קורה אם המציאות היתה מרחמת על כל טמבל שסובל קצת. אני מנסה
לנהוג כמוה."
אני רואה שהוא יודע שהפוזה של הזקן בעל הניסיון מזויפת.
ועדיין, יש משהו במשפטים שלו, שרוצים כל כך להישמע חכמים,
שעדיין בכל זאת עובד.
"מה אתה חושב על המצב כיום?"
"לא יודע מה קורה ולא רוצה לדעת."
"את מי אתה אוהב בספרות העולמית?" אני שואל ולא טורח להקשיב,
גם לא לעצמי. בא לי לדבר איתו על הייסורים שבאווירה שבה הוא
נמצא, שאני מכיר כל כך טוב. בא לי לשאול אותו איך הוא שורד
אותה, אני יודע שהוא יבין אותי, אבל אני יודע גם שאני לא יכול
לשאול אותו דברים כאלה. הוא לא יעיז לצאת מהשריון שלו, בטח לא
בשביל ילדון כמוני, אני רק יכול להתנחם בכך שיום אחד גם לי
תהיה את הפוזה הזאת, שלא חייבת לאף אחד שום דבר ועברה דברים
שמרבית האנשים לא היו מצליחים לשרוד בהם, ועדיין לא להתגאות
בזה, אלא להישאר אדישים. אח, האדישות מעוררת ההערצה הזאת. אני
יודע שהניתוח הזה של התדמית שלו לא יאמר לו מאום, ספק אם הוא
בכלל חושב על כך.
עוד כמה שאלות ענייניות, והראיון נגמר. אני מודה לו והוא מכבד
אותי בסגירת דלת.
אני חוזר הביתה, מוציא את הרשמקול ודף נייר. לא רגיל לחזור
לכתיבה ידנית, אבל המחשב נמצא כרגע בידיו של מישהו שכבר בטח
טרח להשתמש בו לשימושיו האישיים ולהוציא ממנו את אישיותי
שטרחתי קצת להטמיע בו. קולו של הזקן נשמע בעל הדרת כבוד, אחר,
כאילו הוא מגיע מעולם אחר, אולי זה בגלל שהוא במרחק פסיעה
ממנו.
אני נוסע למערכת העיתון ונותן להם את כתב היד. הם כבר יטרחו
לתמרן אותו לפי ראות עיניהם, לא משנה לי. כבר ממזמן אני לא
מנסה להעביר לקוראים את מה שאני רוצה, גיליתי בדרך הקשה שזה
לעולם לא יצליח. סגנון אישי ומיוחד שמור לספרים, ולסופרים, אני
מזכיר לעצמי.
יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, העורך מתקשר אלי. הוא כמעט שמח
לבשר שהזקן מת, מה שיהפוך כנראה את הכתבה ללהיט, מילותיו
האחרונות של הסופר המסתורי, להשיג כאן.
אין תחושה של הלם ממש, זה היה כמעט צפוי. אני מברר היכן תתקיים
ההלוויה ומגיע לשם יום לאחר מכן.
מעט אנשים, קצת משארית המשפחה ומספר אנשים שניכר שהם
אינטלקטואלים מאיזשהו סוג. אין עיתונאים. אני מסתכל מרחוק
ומנסה לא להיראות. חושב על כך שהוא לא נראה ממש מחובר לעולם
הזה ועכשיו הוא באמת לא. אבל אין שום הרגשה של פספוס או משהו
כזה. מה שכן, המילים שלו תופסות עומק מזויף שכזה עכשיו. אבל
אני מנסה עדיין, כדבריו, לא להיסחף לבבל"ת הרגשני הזה. גם ככה
לא היכרתי אותו.
אני יוצא מבית הקברות ומהלך ברחוב, הבניינים המתקלפים מביטים
אלי. הרחוב ממשיך לנוע, הכל ממשיך להתקיים. אני מנסה למצוא בזה
נחמה, אני לא מצליח.