אף פעם לא העלתי בדעתי שמתוך כל החודשים האלו שיצא לי לבקר שם
אני אושפע מהמקום הזה עד כדי כך, עד כדי כך שאני ארצה לחזור
לשם גם בלעדיו, ואפילו אקח על עצמי את הסיכון להתקל בו בטעות.

תמיד חשבתי לעצמי זאת אומרת, ניסיתי לדמיין איך זה יהיה
"להתקל בו שם", ממש במקריות כזאת, ללכת לאיבוד כמו פעם  ולצפות
שאולי אולי המקום הזה השפיע עליו כמו שהוא השפיע עלי  ואני
אמצא אותו יושב שם בין עצי האקליפטוס בוהה בקוף ותוהה ניראה
תמהוני לעוברים ושבים, ואני אשאר שם בוהה בו ומנסה לחשוב על מה
הוא תוהה והוא בשלו לא שם לב למה שקורה סביבו, כמו אז שהיינו
יחד. על מה הוא כבר חושב? על החיים שלו? על חברים שלו? על
הזונה ההיא ועל למה הוא ויתר עליה?  ועלי, אולי גם עלי בין
היתר.
ואז אני נקלעת למעיין סיטואציה מבהילה כזאת. על מה הוא כבר
יכול לחשוב כשהוא חושב עלי?
על האהבה הכל כך עמוקה שהייתה? על המכשולים שהוא לא עבר לבד
והיה צריך עזרה בהם? או אולי על הכל כך הרבה מגע שהיה שם.
מלחיץ אותי לחשוב על זה, על העובדה שהמוח שלו יכול להתרוצץ
חופשי בין מחשבה א' למחשבה ב', ואז אני חושבת מה הייתי עושה
אילו הייתה בי היכולת לשלוט על המחשבות שלו.
ואז שוב לחץ. אני מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד כל כך רוצה למחוק
את כל מה שנשאר לו ממני וחלק שני רוצה שזה ישאר טמוע שם, כל כך
טמוע שהוא יצטרך להשאר ולשבת מול הקוף, ממשיך לבהות בו ניראה
תמהוני לאנשים שעוברים ושבים, יושב לו שם בין עצי האקליפטוס.
אני עומדת שם, בוהה בו ומנסה לדמיין על מה הוא חושב.
והוא בשלו, לא שם לב למה שקורה סביבו כמו אז שהיינו יחד.
פשוט יושב ותוהה.