אני שונאת אותה. פשוט כמשמעו- שנאת אותה.
לא. לא שונאת. אבל לא אוהבת. חשבתי שיהיה לי טוב ככה, במצב
הזה, החדש. אבל לא טוב לי. בכלל.
זה לא שלא איכפת לי ממנה. איכפת לי המון. וזה לא שלא ניסיתי.
אני פשוט מפחדת ללחוץ. אני יודעת שזה לא יהיה מה שזה היה פעם,
אבל ....
אני לא סובלת להיות ככה. אני שונאת להיות לבד.
אני לא אוהבת אף אחד ואני יודעת שאף אחד לא אוהב אותי. זה
מרגיז.
מה שהכי מרגיז זו העובדה שיש לי חברים. לא חברים באמת, אלא
יותר בכיוון של חבר'ה. והחבר'ה האלה שונאים אחד את השני. ואותי
בדרך.
אני רק מנסה להיות חברה של כולם, אז למה זה כל כך קשה?
אף פעם אין לי דרך לעשות את הדבר הנכון, כל פעם מישהו אחר
מתאכזב, וחבל לי. חבל לי שיש לי חברים בכלל.
הדבר שאני הכי צריכה עכשיו זה זמן. כל אחד מאיתנו צריך זמן
לעצמו. אבל יותר מדי זמן לעצמך זה לא טוב. אחרת אתה מתחיל
להתפלסף ולחשוב על דברים כמו התאבדות. ואני לא רוצה להתאבד.
אני כאן עכשיו, ואני רוצה לנצל את זה.
אני רוצה לנצל את הזמן הזה כדי למצוא אנשים שבאמת יאהבו אותי
ואני באמת יאהב אותם, כי אני לא מהטיפוסים האלה שאומרים "אני
אוהב אותך" ראשון. אבל אני רוצה למצוא מישהו, מישהי, משהו,
להגיד לו את זה קודם. השאלה היא מתי זה יגיע? היום? מחר? עוד
20 שנה?
אני רוצה שזה יגיע עכשיו. שעכשיו אני אעצום את העיינים ואראה
את אותו בנאדם שאני רוצה להגיד לו את שלושת המילים האלה כ"כ.
פעם היא הייתה אותו בנאדם. עכשיו לא.
חשבתי שיהיה יותר טוב, אבל אני עדיין לא אוהבת אותה. פשוט לא. |