[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני חושבת שאיבדתי אותם...
סוף סוף. עוד מרדף אחד ואני כבר לא אחזיק מעמד.
כל פעם שאני בורחת לכאן הם איכשהו רואים, ומתחילים להתעופף
לכיוון שלי והכנפיים הענקיות שלהם מטילות צל שחור גדול על הדרך
שלי, צל שמפריע לי לראות איפה בדיוק הפניות שלי. אם לא הייתי
מכירה כאן כל כך טוב הייתי בטח מזמן נאבדת והם היו תופסים אותי
ומחזירים אותי וקושרים אותי ודורשים ממני מידע ואולי אפילו את
הכוח שלי...
שאלתי את הרוח שלי אם היא חושבת שהם יודעים על הכוח והיא אמרה
לי שהמלאכים של הזמן הם לא כאלה מפותחים כמו המלאכים של התבונה
והאהבה למשל, כי הם בעצם לא יודעים הרבה מעבר למה שאומרים
להם.
הרוח הבטיחה שאני בטוחה לבינתיים.
בהתחלה כשהייתי מגיעה לפה הייתי פוחדת שאולי הם עדיין כאן.
מסתתרים איפשהו ואז הרוח אמרה לי שהם לא יכולים למצוא אותי
כשאני כאן, כי פה בעצם אין דבר כזה "זמן" והחושים שלהם חסרי
תועלת...
אז טוב לי להיות כאן. במקום כזה שאין זמן ולא צריך לברוח תמיד
כדי לשרוד.
זה כמו חדר ענקי שמרוב שהוא גדול בכלל לא רואים שזה חדר עם
קירות ותקרה-זה נראה כאילו הגובה הוא אין סופי ואפשר לעוף
ולעוף ולעוף ולא להיעצר בחיים, אבל אני לא מנסה כי אני יודעת
שיש תקרה בסוף ואני אחטוף מכה חזקה ואצנח למטה. אז אני עפה רק
קצת... ואם אני בטעות עולה גבוה מדי הרוח אומרת לי לעצור.
כל הקירות צבועים באדום מאוד מאוד חזק, ובמרכז של החדר יש
קקטוס גדול עם קוצים מגומי שלא עוקצים באמת, אז אני יכולה
להישען על הקקטוס ולהוציא את המחברת שלי ולכתוב.
מה אני כותבת? חח... שאלה יפה. אני כותבת המון המון מכתבים.
כאלה שאני לעולם לא מתכוונת לשלוח.
לא מתכוונת לשלוח כי רק פה אפשר להגיד את הדברים שכתובים שם.
במקום אחר, שיש בו דברים כמו זמן ובית ועבודה ולימודים הדברים
האלה רק יקבלו מן משמעות מעוצבת כזאת לפי מה שאנשים רגילים
לחשוב ולהרגיש, וזה בכלל לא יהיה מה שהתכוונתי להגיד ואז אני
ארגיש קצת טיפשית... יותר גרוע.. אני ארגיש כאילו אני עומדת
ערומה באמצע הרחוב וכולם מצביעים עליי וצוחקים...
אז אני יושבת עכשיו ומתחילה לכתוב.
ואחרי שאני כותבת כל מה שיש לי להגיד אני יודעת שהגיע הזמן
לחזור.
הפעם המלאכים לא רודפים אותי כי הם יודעים שאני חוזרת לצד
שלהם.






כבר מזמן מזמן לא באתי לבקר כאן.
כל כך מזמן שבמקום להגיד "כאן" כבר כמעט יצא לי "שם".
אבל באתי לכאן היום. כל כך כל כך התגעגעתי! פתאום שמתי לב, כמה
האוויר כאן הרבה יותר צלול, וכמה יותר קל לנשום.
הדרך הייתה משום מה הרבה יותר נטושה ממה שזכרתי, ורק מלאך אחד
רדף אחרי. אחד עם כנפיים קטנות שכמעט הצלחתי לכסות עם הצל
שלי.
בסוף המלאך התעייף ונעצר ואני המשכתי בלי אף צל מעליי.
הייתי כל כך מאושרת! תמיד רציתי שהדרך לפה תהיה לי פנויה כזו,
בלי מכשולים, ורציתי לספר לרוח, ולצחוק איתה אבל היא פתאום לא
הייתה.
התחלתי לרוץ ולקרוא לה כמו משוגעת, וחיפשתי איזה מקום שאולי
היא יכולה להסתתר בו... אבל פתאום החדר הזה נראה ל כל כך גדול
וריק בלי שומקום שאפשר להתחבא בו או להחביא בו דברים.
התחלתי לבכות ולהרביץ לאוויר... איך יכול להיות שכשסוף סוף
מגיע הרגע הזה, נעלמת לה חתיכה כזאת גדולה מהמושלמות שיכלה
להיות?
אני אלך עכשיו בחזרה לצד של המלאכים ומחר אני אבוא שוב... והיא
תהיה פה.
היא חייבת להיות.







היא לא באה לכאן יותר.
ואני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר...
אבל יודעת שאיכשהו זה היה באשמתי.
עכשיו אני כבר יודעת שהיא מתה, ושלא הספקתי להיפרד ממנה.
ואני יודעת איך היא תמיד אמרה לי לא לדאוג כשמישהו מת כי אם
הוא מת זה אומר שהוא היה צריך למות ואני כבר למדתי ממנו כל מה
שהייתי צריכה, אבל עם האובדן הזה קשה לי מאוד להסתדר.
אני לא חושבת שאני אבוא לכאן עוד.
אני חופרת בור עמוק ליד הקקטוס שפתאום נראה לי מאוד צהוב ועצוב
וקוברת שם את המחברת עם כל המכתבים... ואיך שהדמעה הראשונה שלי
נוגעת באדמה של הקבר הטרי מתחיל גשם חזק. גשם כל כך חזק שנדמה
לי שהרים שלמים של זכוכית מתנפצים מסביבי ושוטפים את כל מה
שהיה פה עד עכשיו. שוטפים את כל הקירות והתקרה. ופתאום, החדר
נעלם, ואני עומדת רטובה באמצע איזה רחוב וכמה אנשים שעוברים
מצביעים עליי וצוחקים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא, את אוהבת
אותי?




(נוי-נוי, כיום
בת 20, עדיין לא
משתכנעת, ובצדק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/6/03 2:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל סוקניק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה