"מה זה?" היא החזיקה את התמונה הגדולה מבריסטול לבן והסתכלה
במבט של אי הבנה.
-"מה את לא זוכרת?"
-"אני, את, שיר, חן וליה ציירנו את זה שנה שעברה."
המחשבה על השנה שעברה, שכולם הסתדרו ביחד, שכולם היו מאושרים
בכיתה חוץ ממני לפחות.
-"כן אני זוכרת שאחת מאיתנו ניסתה לצייר את המלאך כמוני, זה
היה ממש מצחיק."
-"דווקא יצא יפה."
-"כן... בטח." שיר אמרה באדישות כשהיא שמעה משהו שמזכיר לה את
חן.
-"אני חושבת שניתן לך לשמור את זה." שיר אמרה לי, וכולן
הסכימו.
-"הרי את ציירת את הכל."
-"כן... טוב!"
נגררתי עם הציור הזה כל היום, הוא היה עם מלאכים, לא ממש זוכרת
למה היינו צריכות לצייר מלאכים, אבל נו מילא.
שנה לפני, שיר וחן היו החברות הכי טובות, והשאירו אותי בצד...
רבתי איתן באותה תקופה.
עכשיו שיר רבה עם חן, והן שונאות אחת את השנייה... זה כל כך
ביזארי.
זו הייתה תקופה גרועה בחיים שלי, כולם שנאו אותי ואני הייתי
כמו מטומטמת, שתקתי.
לא הסכמתי לוותר על הציור הזה, היה בו משהו מיוחד... משהו
שמזכיר את שנה שעברה שהכל היה שלם במקצת.
הלכתי בסיום הלימודים של היום עם שני, חברה טובה שלי שגרה איתי
באותה שכונה.
-"למה את לא נפתרת מהציור הזה?"
-"אני לא ממש יודעת, אני נקשרתי אליו באיזושהי דרך."
לא רציתי לומר לה שאני מחבבת מאוד את הציור, שהוא הזכיר לי
זמנים נחמדים יותר... אולי כי הכל השתנה כל כך מהר.
-"אני הייתי זורקת את זה אבל איך שאת רוצה."
אני שונאת ששני עושה את זה, היא תמיד ניסתה לשנות את דעתי
והצליחה ברוב הפעמים.
-"אממ..."
היססתי. נכנעתי ,לא יודעת למה הייתי כל כך מטומטמת... הרי לא
רציתי, אבל פשוט זרקתי את זה...

אחרי כמה זמן כשאני חושבת על זה... שאני כל כך מפגרת שזרקתי
מזכרת של פעם, שמתארת עלילה אחת שלמה.
נו טוב, החיים צריכים להמשך.