חושב על צבע, ושוב יוצאים מים מהאוזן. עוקב אחרי הנמלה עד
לבואה, נכנסת לחור התחת האפל שמתחת למדרגות. מנסה לגעת בקרום
הדק שבחוץ, ושם אפלה, וקפה דולק אחר דיסקט בחושך. מריח שוב
כחול, כאילו מתערבבים מיסוך והרמז, והיו לאחד. נע בתוך מים
כבדים, אדום של לילה עוטף אותי בחום. אני המהות-נוגע בהיסטוריה
עצמה, ושוב נרתע אור השמש. בונה פרמידה שוב ומשמיד אותה, כהלך.
הרף עין חולף ליד, מסמן לי את זרמת נפשו כמשורר-חשוף לאורך
יום. אני עובר על-פני מים כבדים, צועד-משיח על זרי דפנות. הסם
כאילו מכה בעוז, ממוטט קירות ומחסומים, אולי היה פטיש, פטיש
גדול של צדק פואטי ראשוני. ושוב שותה אולקוס על פני מסך ברזל
אפור מדם. צומק נפשי לכדי קריצה רוטטת עוצמה בלה. בערב חדיש
עזרה ראשונה מחייה דלתותינו בקול-פשר אנוש נמצא. אני מדרשה
ענפה של שטויות, מדרשת קודש של מילות חיוב. היכנע לי סלע, כי
אקדיש זמירות שבת חמות תבלין להנך. לגיון עשן מוצא מנוח על
אפשרות גרועה ישרה. ושוב ליניאריזם קודש אל תוך מבוך הזמן. "יש
ערימה של חברה על הדשא?, או האם בנימת אקטואליזציה זו-" יש
ערימה של דשא על החברה? סמבה-אהבת עמים צלילי סערה קרבה, קצב
מכונן קצב ובו ציפור תשיר זמר לבן שחור. סערת נפש אני, ולו תו,
זוהר בשמי ליל טסים בזמן להיכן. לפעמים איני שואל כי איני רוצה
לדעת, מהן הנסיבות השכליות שבהן עלולה לבוא לי התשובה, או אם
אומר-פחד מפני הרנדומליות האי-אפשרית, הנמשכת לנצח על דרך
התבונה לניצחון. סגורים סביב וחמקנים הם הימים של ישועת המוזה,
חמקנית היא כשדון עיקש, רקוד איתה את כאבך, ואם לא תוכל עוד-
תמיד תוכל לברוח. אהיה החדר האפל שמתחת לאופק, תמיד סותר
מחשבות סדירות, קורא אל אש המחר-"בואי אל משכן חיקי". אשוב אל
העולם ללא תכלית, כמהלך סומא אל צוהר שבוער מולי. שדוף, אקטוף
פרחי נפשך.