שוב פעם אותם שירים מתנגנים להם מן הרמקולים שבקומה החמישית.
אני שוב מסתובב כסהרורי בין חדרי בית  המלון, חדר 213 שוב
ריק,
אני נכנס ומתישב לי בכיסא הנוח שמוצב ממרכז החדר. ישבתי
בכיסא,
בהתחלה חשבתי לחטוף לעצמי תנומה קלה, אך פתאום עלו לי כל מיני
רעיונות משונים לראש. אמרתי לעצמי, זה הזמן לקחת את הכדור.
הלכתי בהליכה איטית לעבר הכיור שמוצב בפינה השמאלית של החדר,
מילאתי כוס במים מן הברז, הוצאתי את כדור האספירין מהקופסא,
שמתי אותו בפה, לקחתי לגימה מן המים ובלעתי את הכדור. לאחר
מספר  דקות, חשתי בהשפעת הכדור, שוב פעם החדר הסתובב לי,
אך הכל חזר מיד למקומו. פתאום שמעתי קולות של  צעדים מהדהדים
להם במסדרון, מיד שפכתי את כוס המים לתוך הכיור ובקפיצה קלה
נכנסתי להתחבא בארון. מיד נשמע קול המפתח מסתובב לו במנעול,
אני השתדלתי למתן את נשימותי הכבדות. מיד האדון והגברת
שנכנסו ברגע זה לחדר, הדליקו את האור, מנורת הנברשות הישנה
דלקה לה בלחש. אני שבתחילה לא שמתי לב לדיבורים, התחלתי
להקשיב לשיחה השוטפת אשר התנהלה בין האדון לגברת. האדון
אמר בתוקף: "לא אני לא אסכים לכך!"  והגברת השיבה לו במהרה:
"גם אני לא, אבל זה לא יתכן שזה ימשך כך." אני לא שמתי לב
שרגלי
עמדה על קולב ישן, פתאום נשמע בחדר קול של שבירה. הקולב
נשבר. האדון מיד הכריז: 'יש מישהו בחדר'. אני מיד שלפתי את
אקדחי, לחצתי על ההדק מספר פעמים, האדון שעמד מספר מטרים
מולי, עכשיו מוטל על ריצפת החדר. מיד פתחתי  את דלת הארון
הישן
וכיוונתי את אקדחי לעבר הגברת שכרעה אל מול גופתו של בעלה.
אמרתי לה בנימה עצבנית: "מי את?" היא לא השיבה. קירבתי את
האקדח לפניה של הגברת, והנחתי את האצבע שלי במרכז ההדק.
האישה  נלחצה מכך, וענתה לי מיד "אני גברת ברובסקי, וכרגע
הרגת
את בעלי, המושל של המדינה!" אני השבתי לה "אני מצטער על בעלך,
וגם על מה שאני עומד לעשות לך." תפסתי אותה ביד ימין, ומשכתי
אותה לעבר הדלת, הגברת  הייתה לבושה בהידור. הוריתי לה
לצאת החוצה. היא מייד פתחה את הדלת, אמרתי לה "אני יודע איפה
את,
שלא תנסי לברוח לי! לכי לחדר האוכל של בית המלון, חכי לי שם,
תשבי
בשולחן שנמצא בפינה כמה שיותר רחוק מן הכניסה" לאחר שוידאתי
שגברת ברובסקי יורדת לקומת הלובי, חזרתי לחדר, פתחתי את
המזוודות שהם הביאו  איתם. המזוודה הראשונה הייתה כנראה
של הגברת, המזוודה הייתה מלאה בבגדים, בעיקר שמלות, ובגדי ערב.

הוצאתי את כל תכולת המזוודה, אמרתי לעצמי, כנראה שזה לא נמצא
פה. עברתי למזוודה השניה, כנראה של המושל, הפכתי אותה וכל
התכולה נפלה על המיטה, חלקה החליק לריצפה, מיד ראיתי את התיק
של המושל, חיטטתי בו, עד שמצאתי את מבוקשי, הכנסתי את זה
לכיס.
מיד הרמתי את מפתחות החדר אשר היו מונחות ליד שידת העץ הישנה,
סגרתי את הדלת בשקט גמור, ואז נעלתי אותה. הכנסתי את המפתחות
בחזרה. לחצתי על הכפתור הכחול של המעלית, מיד נשמעה קול
הפעמון, אשר מבשר על כך שהמעלית מתקרבת. הדלת נפתחה, נער
המעלית שאל אותי: 'לאיזה קומה אדוני רוצה להגיע?' השבתי לו:
'קומת
הלובי בבקשה'. תוך מספר שניות  המעלית נעצרה בקומת הלובי,
הוצאתי
שטר של 5 דולר והבאתי לנער. מיד החלתי לצעוד לעבר חדר האוכל של

בית המלון, בהחלט חדר מפואר, מאות נברשות נוצצות מפוזרות
בתיקרת
החדר. זיהיתי את גברת ברובסקי יושבת בפינה הימנית של חדר
האוכל.
התישבתי מולה בכיסא העץ. אמרתי לה: "בעוד כמה דקות יכנסו לכאן

חבורה של חמישה אנשים, קחי את האקדח הזה, תחפי עלי מהצד."
פתאום מלצר בעל מבטא צרפתי כבד, קטע את השיחה שלנו ושאל "אתם
מזמינים משהו?" "תחזור עוד כמה דקות" השבתי לו בטון גבוה.
המלצר התרחק משלחננו. פתאום חמישה אנשים בעלי מעילי עור
לבושים בבגדים כהים ומרכיבים משקפי שמש כהות, החלו לירות עם
מכונות יריה לכל עבר. אני לא בזבזתי יותר מדי זמן, קמתי
והתחלתי
לירות לכיוונם, סימנתי לגברת ברובסקי לעזור לי, היא קמה מכיסאה

והחלה גם היא לירות אל עבר החבורה. אני פגעתי בשלשה, לאחד
מהם פגעתי בכתף והוא המשיך לירות לכל עבר. גברת ברובסקי
נראית אישה מאוד עדינה אך אל תתנו לעיניים להטעות אתכם. היא
פגעה בשני אנשים מן החבורה. פגיעות מדויקות באזור החזה.
אני התחלתי לרוץ אל עבר החבורה, רציתי לוודא שכולם מתים
אחד מהם התפתל על הריצפה מכאבים, כנראה זה הבחור
שפגעתי לו בכתף. יריתי לו יריה מדויקת לראש. כל אנשי
החבורה מוטלים על הרצפה.