מאז "האדם החושב" של רודן
ועד "הזר" של קאמי תמיד נראה לי הגיוני לחשוב.
לקום בבוקר ולחשוב.
לחשוב ולהירדם עם רדת הלילה.
הצורך הטבעי הזה לנתח מצבים קיימים.
לחפש פתרונות לבעיות שאינן שלי.
להכיר אנשים ולראות בכל תופעה קצת מעבר לחשוף ולגלוי.
הסיפוק שבהבנת המהות.
הרצון לכתוב.
המלחמה בתאווה וברגשות.
ההפסד המתוק במלחמה.
האהבה שבשירים על בדידות.
אותיות שהן מילים.
מילים שהן שקר.

נראה לי מטומטם לחשוב.
ממילא מה שאמור לקרות, יקרה.
להסתכל על העולם ולחייך.
ואם לא לחייך אז לפחות לבכות.