תקתוק האורלוגין מתקתק ברקותיי, תיק...תק...תיק...תק, תקתוק
מוות מתקתק בראשי המתוקתק. גופי כחוש, מחוספס, מצולק. ריח
ריקבון  עז פשה בשורשי כריח הנבלות שבשדה.
והן, הארורות ממשיכות לחפור, לנבור בנקיקי שורשי, בנקרות
גבעולי ורחש כרסומן מקהה את חושי. רימות חלקלקות, שלשוליות,
מומיות, טובעניות מותירות בי מבוקה, אני נאכלת.
ידי, ענפי נשברים מכובד הצער, מיובש, יובש עיני, יובש האדמה.
כל טיפת מים נספגה בשכול העוטה את פני ואת פני האדמה.
משב רוחה היבש של הרוח החולפת מזכיר לי את ילדי...ריחם הרענן,
גוונם הירוק, גוון החיים, הד צחוקם המרחף נשמע מרחוק. וכמו
בסרט קולנוע תמונת נשירתם עולה לנגד עיני בשקט מקפיא. מתנדפים
ברוח הנוטלת את גוויותיהם כקברן מנוסה הנוטל את גויות המתים
ומניחם איש בקברו. ופניהם הכחושות, שדודים מצמא ושדופים מרעב.
צבע החולי דבק בעורם, והם נשברים, מתמוגגים, נעלמים, מותירים
רק זיכרון מר. הכל חולף כמו סרט אילם אינסופי.
ישישות עגמתי מערפלת את חושי, ולפתע נדמה כי אני חשה את מגע
השרף הניגר על גופי אך הוא אינו אלא חזיון הזוי, פטה מורגנה
מהחמה הקופחת את קרניה השורפות על בשרם החרוך של המתים, אני
חשה כיצד האמוק משתלט עלי.
פני הפכו לחסרי צורה מדאבה, ממראות הזוועה המבליחים מסביבי.
אנחה מכאן זעקה משם וריח הצחנה, הריקבון מתפשט באוויר, מתגנב,
שודד את הכרתי. גופות בני אדם, שלדי ילדים, פרחים יבשים. שאון
הגסיסה עולה ושב מתקתק, תיק, תק. גרוני ניחר מהשממה אני מביטה
סביבי בבעתה, מסרבת להאמין, אני רוצה לצרוח, לזעוק, לקונן ...
אף לא רחש, דממה, שקט, הס, ללא זיח וזיע, דמי.
ראשי סחרחר עלי, קרוסלה של צבעים, ריחות, זיכרונות, חושי
מתערבלים במערבולת של ערפל ואני רואה הכל, הכל מהתחלה...

בראשית כל הדבר עמד אבי, אב כל דבר, אל כל יכול הוא נקרא בפי
האנוש. ואימי, אם כל חי, היא אימא, אימא אדמה.
בהתחלה הכל התנהל כמו סרט, קומדיה רומנטית מתקתקה. הוא שלח
מלאכים, שלח מכתבים, רדף וחיזר דלק אחריה בכל דקה, בכל שניה.
פרחים העניק לה, הגיגי אהבה הרעיף עליה, אף באוג ניסה להפנטה,
למשוך אותה אליו, הוא כרך אותה בחבלי קסם, מתעתע בה, מחליף
צורה. הוא ניסה הכל אך אימא הייתה אניגמה קשה לפיצוח.
היא הייתה כמו ציור, הרמוניה של צבעים וריחות משכרים,
מטרפים... יופייה הבהיר, הבתולי, עיניה הכחולות כחול של ספיר,
של ים. שיערה הגלי הזהבהב המתבדר ברוח נדמה לאלומות החיטה
הנעות ברוח בתנועה אחידה כאדוות הגלים. חיוכה התפרש עד לקצוות
תבל, חיוך של קשת צבעונית, חיוך ביישני, מופיע ונעלם, מפתיע כל
פעם מחדש.
גופה הנשי, צווארה הארוך ושדיה שהיו הרים גבוהים בעלי פסגות
מזדקרות, בטנה הייתה גיא פתלתל ומתחתיה שיחי הבוונגילה הסבוכים
כמו יער ירוק ואקזוטי עם נחלים ונהרות רבים של מים - ללא סוף
ללא התחלה, רק גן עדן של פריחה.
קימורי רגליה היו כנחל מתפתל זורם וזורם, צחוקה היה הד מתמשך
ונסחף עם הרוח. הייתה ידועה במשחקה בעבים ובפיסולם המיוחד.
בלילות הינומה רכה וקטיפתית של טל הייתה עוטפת אותה ובימים היו
קרני השמש הנעימות משחימות את גופה. והיא הייתה מטופפת ברגליה
הקטנות ברחבי הארץ. יפעתה הרבה גרמה לאבי להיות אחוז טירוף
ולהט עד כי גרם לאדוות הגלים להתרומם ולצמרות העצים להזדקף.
הוא רדף אחריה, עטף אותה מכל עבר, כזה היה אבי אין אימפולסיבי
ממנו בעל היקום, יהירותו גרמה לו לחשוב כי כל גחמה שלו תתמלא
במחי פיו, בהינף יד, כל יכול הוא חשה שהוא.
לבסוף אימא התרצתה אליו, נשבתה בו. והוא השכיב אותה על האדמה,
וכיבה את האור באמצע יום צהרים קיצי, הירח עלה על השמש. הוא
העביר בה משב רוח קריר על גופה שהצטמרר למגע הזר. שמי התכלת
החלו מתקדרים ומתקדרים, הלכו והשחירו, ורוחות חזקות מארבעת
כיווני השמים החלו אז לנשוב, גופה החל להתרכך וצמרמורת חלפה בה
ולא מחמת הרוח הקרירה. הפרחים הפיצו ריח משכר באוויר, ניחוח של
יסמין חזק, על גופה נשפך מור והפיץ ריח מתקתק וחריף. שערה
התפזר וכיסה את פניה. ענפי עציה ופרחיה התנועעו בחוזקה, הרוח
הפיחה בהם ריקוד מטורף. הוא קרב אליה, היא לא יכלה לראותו, רק
לשמוע ולהרגיש את נשימותיו עולות ועולות והבל פיו החם על
גופה.
ואז בתק הברק בלהב חדה את פריחת הבוונגילה ביערה. קולה הדקיק
הזדעזע, הווווווהייייהוווווווהיייייייאההההה צרמה הרוח. כשלפתע
מטר של מים ירדו מן השמים אימי נבהלה, צרחה, זעקה אך ללא
הואיל. הוא הטמיע אותו בה, הוא צרח מעונג, עד אשר רעם מתגלגל
נשמע מפיו ושככך ושככך...
כאשר הפציע הבוקר ואור יקרות הבהיק בשמים, השמש לא הייתה כתמול
שלשום בביישנות פסעה לעבר השמים, שולפת את קרניה בזהירות. ואז
פקחה אימא אדמה את עיניה והסתכלה סביב וראתה עצים, פרחים
ושיחים ירוקים מכל עבר, ואני ביניהם. היא צחקה וצחקה ופניה
זרחו יותר מהשמש בשמים.
היא טיפלה בנו ללא הרף, הרעיפה עלינו חום ואהבה, טמנה את
שורשינו עמוק בתוך ליבה, מתח את ענפינו, נשקה לנו יום יום
והעניקה לנו שמות.
אך לאבי דבר לא הספיק, לילה ויום, יום ולילה רעמו הרעמים,
הבזיקו הברקים ובכל יום נוספו עוד ועוד חיות ובני אדם.
שבעה ימים ושבעה לילות ללא הבדל הייתה מכוסה אימי, אימא אדמה
במטר.
הוא הפך להיות טובעני, רכושני, כפייתי, הוא כפה עצמו עליה,
עינה אותה, פצע אותה. לפני כל יצירה היה מתבסם בבית המרזח של
היקום,והבל פיו השיכור היה לאמי לזרא.
ובבוא היום בו הגיעה העת ובו התמלאה האדמה לבה אדומה, וכאבי
בטן עזים פילחו את בטנה של אימא אדמה והיא התפתלה מרוב כאב.
והוא האנוכי דאג רק לגחמותיו, לא שעה לסירובה, לא הקשיב
לזעקותיה, הוא קצף, חרונו וחמתו זעזעו את הארץ. לא עזרו
תחינותיה, ואף לא דמעותיה.
את אותו הלילה אני לעולם לא אשכח. הוא אנס אותה והיא זעקה
וצרחה, נוטפת דם. והוא בשומעה בעליל הכאיב, ער רק לגניחותיו
וצרחות העונג שלו, אחוז שטמה, הזוי משכר הוא בתק אותה. עד אשר
עלה למשכנו והיא נותרה פצועה, שסועה, טרוטה. ענותה הניכרת
בפניה עיוותה את חיוכה והפכה אותו לנטול הבעה, מתעווה מדי פעם
בכאב. כך הייתה שרועה ימים אחדים ללא אוכל ומים רק היא מקופלת
בתוך עצמה.
עד אשר התפרצה ואדוות הגלים מציפות את עיניה, מציפות את
ושוטפות את גופה, מותירות בה מליחות.
אח"כ לא דיברה יותר, חצצה גבול בינה לבין שאר היקום. סירבה
לדרישותיו הזחוחות, הסתגרה בתוך עצמה. והוא העניש, נטל את
פיריונה, לא השיב להטיח זרעו על האדמה. והיא הפנתה גבה אליו.
הפכה לקשה, מרירה, גופה הפך מלוח לא מצמיח דבר, פניה נחרשו
קמטים וידיה חרוכות כאילו בן רגע דבקה בה הזקנה. לובשת שחורים
היא הפכה לישימון, למדבר, לחורבה.
והוא, אף הוא הגיף את דלתותיו בפניה ובפני העולם, הסתגר בתוך
מבצרו, בתוך גאוותו.
ואנחנו ילדיה ראינו בו את דיראון העולם, נתמלאנו משטמה נגדו.
בייחוד כאשר ראינו אותה, את אימא, אימא אדמה גוועת לאיטה,
והסדקים המבקעים את גופה היפה מתפשטים מותירים שממון וגורמים
לנו לגווע איתה.

הארץ כולה זעקה, התחננה, התרפקה בפניו שיסלח, רק שימטיר את
זרעו, שיחזיר את פיריונה. אך הוא העקשן, אחז בגאוותנותו,
ברודנותו הקשיח את ליבו.
אדנותו היהירה אף התיזה עלינו אש וגופרית ומלח המאכל את
שורשינו.

אני תקועה בתוך אי בודד של חוסר וודאות. אימא אדמה שוכבת על
ערש דווי וכך גם כל השאר. אם אינם מתים כבר, אז עולה כעת באפם
נשימתם האחרונה.
העולם נתון בידיו של אבי. החידלון כבר אוחז בנו, מאכל בנו.
והוא עדיין שם למעלה מתמר מעלינו ומסתגף.
ואני תוהה ביני לבין עצמי אם הוא מביט מדי פעם בפניה של אימי
הגוועת ורגשות חרטה עולים בלבו.
אני לא מדמיינת אי שומעת עכשיו חזק תקתוק האורלוגין מתקתק
באוזני, מתרחק מתקרב
תיק, תק, תיק, תק...
רק שלא אשמע את הצלצול הארוך המבשר על הסיום של יממת החיים
דינג דינג דינג. לא עוד לא הגיע השעה. אחי ואחיותיי פוסעים
בגיא צלמוות, אני חשה כי בעוד ימים, שעות, דקות שניות, חלקיקי
שניות מגיע תורי.
נותר בי עדיין זיק קטן של יהב ואני תוהה האם הוא יתממש?