צעקות מסביב, מה זה צעקות? צרחות, פקודות, בקשות וסתם צרחות
עידוד.
עדלאידע 2003 יוצאת לדרך.
ומהר לרוץ קדימה כי המבנה הראשון קצת קורס והנה יויו ואורי
רצים קדימה ותוך חמש דקות כמו קסם עוברת הודעת הרגעה, המבנה
בסדר, אפשר להמשיך.
אני מסתכלת דרך משקפי השמש מסביב ופותחת עוד כפתור בחולצה
הצבאית שלי, מנסה להראות קצת יותר סקסית, מגייסת כל הורמון נשי
שנמצא בטעות בגוף שלי ונושמת עמוק.
לידי הדס ויהל מסתדרות גם, הלהקה הצבאית הקטנה שלנו מתכוננת
לשיר הראשון והנה האנשים, ואו כל כך הרבה אנשים, אני לוחשת
לבנות: "שלוש, ארבע ו..." ואנחנו מתחילות לשיר את שיר לשלום כי
יש שיר יותר צבאי?
אני מנסה להפסיק לחשוב עם יגיע או לא יגיע, מסננת לעצמי בשקט
בראש למה שיבוא? יש פי אלף דברים יותר טובים לעשות מאשר להיות
כאן.
עברנו את השיר הראשון וישר לקרנבל בנחל רוקדות, קופצות ולאט
לאט באופן מאוד הגיוני משתחררות.
אני אומרת לעצמי בראש: "היי היום פורים, תשתחררי, תיהני, תשכחי
מבנים."
כי היום פורים ואפשר להיות מה שרוצים.
אז באמת אני מצליחה מאוד יפה, סוחפת אנשים לשיר, צועקת, שרה
בכיף ואפילו הצלחתי לגרום לבנים יפים להסתכל עליי במבט שכזה,
איזה יופי!
אני מרגישה יותר טוב עם עצמי, אני מרגישה חזקה כזאת, מחוסנת
מפני גברים.
חחחח.... שיסתכלו וימותו אני על כולם מצפצפת, הם לא יוציאו
אותי שוב מאיזון.
"מי שלא יבוא חבל, מי שלא יבוא..."
עיניים כחולות עמוקות נעצו בי מבט, מה המילים של השיר?
מסביב מסגרת של ריסים ארוכים ושער שחור עם קצוות מחומצנים,
יפה, אפילו יפה מאוד.
"היי, שכחת לשיר?" הדס מסננת לי מהצד, אני מסתכלת עליה במבט
המום "מה? אה לשיר, כן לשיר, מה שרים?" כל מה שאני רואה בתווך
ראיה שלי זה שפתיים אדומות משגעות, פנים מושלמות.
אני שולחת להדס חיוך מתנצל וגונבת מבט אחרון מהמושלם שבצד,
ואו, לא ידעתי שקיימים אנשים כאלו.
סיבוב ראשון נגמר וגם השני, הגרון שלי יבש ומתחנן למים, אז אני
הולכת לברזיה לשתות, אההה זה קר!
עוד שלוק ואחד אחרון ומרימה את הראש ישר לתוך מבט כחול עמוק
שמסתכל עליי ומחייך, אני טובעת.
אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי בשקט "היום פורים ואפשר להיות מה
שרוצים, גם אמיצים" אני מחייכת בחזרה לכחול הזה ולא מורידה את
המבט, הוא מחייך בחזרה ומושיט לי יד, אני לוקחת, חם ונעים.
איזה מזל שהיום פורים.