זה היה היום ה-23 לספירת העומר.
שלושה שבועות ויומיים לספירת העומר.
ישבתי ליד אבי במושב הקדמי של הרכב המשפחתי.
ככל שמשך הנסיעה ארך, כך התגלגלה השיחה שלנו. זרמה וזרמה לה,
ובסופו של דבר הגיעה ללימודים.
"מי ששורד פיסיקה ומתימטיקה 5 יחידות בתיכון...." אמר, והרים
את ידיו מההגה, פורש אותם בהשתאות מעלה אל השמיים, כאילו כאן
היה אמור להגמר המשפט.
הבעה של סוטול עלתה על פניו הנצחיות. הבעה שלעולם לא אשכח.
פשוט נגמרו לו המילים!
רגע, אז מה זה אומר עלי?
על הילד שלו?
על הבן שגידל בתקווה שיצא בן אדם, ובגיל 16 כבר היה צריך עזרה
מחבריו על מנת שיוכל להספיק לעשן?
על הנער שכל יום שישי, זרוק בגנים ציבוריים, מגדיל את סיכוייו
לאלכוהליזם קשה ולכבד לא מתפקד עוד לפני גיל 35?
על האדם, שחי אתו בבית, שיש לו את כל הסיבות לא לחיות לנצח?
הוא אוהב אותי, אני יודע. ואני לא בא אליו בתלונות, אלא אלי.
אני מאשים את עצמי.
למה הייתי חייב לצאת כמו שיצאתי (לא שיצאתי רע, חלילה, הרי אדם
חכם אני, ואעמוד על רגליי בחיים הגדולים ללא קושי)? לא יכלתי
לצאת פיסיקאי או משהו כזה???
"מי ששורד פיסיקה ומתימטיקה 5 יחידות בתיכון..."
אז מה זה אומר עלי?