אתה מזיין אותי במעין אירוניה אילמת. עיניים פקוחות לרווחה,
כמו ילד שצמא לדעת עוד ועוד דברים חדשים ועולם אינו רווה.
הזיונים שלנו הפכו כבר לסאגה, מעין סיפור בהמשכים שאף-פעם לא
נגמר. האירוניה שביחסים האלה - אם אפשר לקרוא לזה יחסים בכלל -
היא שכל אחד מאיתנו מפנטז על עולם שונה, אני מניחה שככה זה אצל
כולם. אני מוצאת את עצמי מחכה לסופי שבוע, מחכה לפורקן הנפשי
האינסופי הזה, לתחושת האובדן שאני חשה כשאני בין זרועותיך. לכל
אחד מאיתנו יש הגדרה שונה למושג "לבד", כל אחד מפרש את חייו
הריקניים אחרת. אני, כהרגלי, מנסה למצוא נחמה בין זרועותיך,
מחסה מפני הכאב שעדיין מציק. כשתלך, אמצא נחמה בזרועות אחרות,
כאלה שיכפרו על הריק שתשאיר. אתה מביט בעיניי ואינני מתיימרת
להבין מה אתה חושב, פעמים כה רבות הייתי בטוחה שאני יודעת אך
הגורל היכה בפניי ללא רחמים, שנינו יודעים שיש לו חוקים משלו.
אתה חושב שאתה אוהב, לפחות כך אתה מגדיר את הרגשות שיש לך.
רגשות שתמיד היו שנויים במחלוקת. תוך כדי הזיון הריק מאהבה אך
מלא תשוקה שלנו אתה חושב איך תצא מהתסבוכת הריגשית הזאת, שזה
רק עניין של זמן עד שהיא תגיע. בזה תמיד הצטיינת, לתת ליצרים
שלך במה בלי לחשוב על ההשלכות של זה. אתה מביט אל תוך עיניי
ושואל אם אני רוצה הדרן, ההדרן היחידי שאני רוצה, וסוף סוף יש
לי אומץ להוציא את זה החוצה, הוא שתמלא את חיי לא רק באורגזמות
בלתי פוסקות, אלא גם בחום נטול כל כוונות זדוניות שאתה יודע
שאני כה זקוקה לו כעת.