רחוקה ותלושה בחדרך הלבן
את שואלת, אך אין מי לשאול
כי הסוף כבר ידוע, אבל כלל לא מובן
וכוחך לא נושא עוד בעול.

"לבד", את שואלת, "לבד אני פה?
מי רואה את פני, מי מבחין
ברצון החיים המפנה את עורפו -
למותי את הדרך מכין?"

"מי יאחז בידי עת אפתח
את השער הזה האחרון?
מי יאמר לי 'אני כאן, איתך'?
קץ חיי מי ינצור זכרון?"

ולפתע רואה את אותם
גולשים בשתיקה מראשותייך
אוחזים בידך, וכמותם
עוד ועוד מתקבצים לרגלייך

ובעוד את נושאת כאבך הנורא
ובעוד את זועקת לשווא
מסתדרים לצידך בשורה ישרה
אוהבים הם נושקים לך עכשיו

מרחוק הם הגיעו, ובשלל לשונות
הם אומרים "לו יהי זה המעט
שנוכל לך לתת על שנים ישנות
בן טיפלת והרעפת ונתת"
- - - -

הם איתך. הכאב אינו כבר,
ושלווה בך נמסכת כמו רוח
הגולשת קרירה מן ההר.
זו העת. כבר מותר לך לנוח.
--------------------------------------------------------

אמי נפטרה לבד, בבית החולים. אנחנו, בני משפחתה, לא היינו
לידה. רק היא, והקירות הלבנים, והרופאים שחשבו שהיא סתם
היפוכונדרית.
אחד הדברים שאפינו את חייה היה פתיחת ביתנו (בקיבוץ) לכל מי
שהזדמן בסביבה, ו"אימוץ" עשרות אנשים מכל העולם שהגיעו לקיבוץ.
ביתה היה ביתם בכל המובנים של המלה. בלי גבולות. בלי
התחשבנויות.
אין, כנראה, בדידות גדולה יותר מזו של רגעי המוות. מלבד,
אולי, הבדידות של המוות כשאין איש לידך.
המרפא היחיד לתמונה הנוראית הזאת היא שאולי המחשבה על משפחתה,
ילדיה ונכדיה שהיו כל עולמה, ועל הכרת התודה של כל אלו שהיא
נתנה עוגן לתלישותם ופתחה בפניהם את ליבה וביתה היתה מחשבתה
האחרונה.

בקיבוץ בו חיה את מרבית חייה, בעמק החולה, נושבת כמעט כל יום
בקיץ, אחר הצהרים, רוח קרירה מהרי נפתלי שממערב, ומבשרת את בוא
הערב הקריר והמרגיע.