אני רוצה להיות האישה הכי חכמה בעולם, אבל גם לחיות חיים
פשוטים. אני מניחה שתמיד רציתי את הגבר הכי גברי שיכול היות,
ומצד שני ג'רוויס קוקר כל כך עושה לי את זה. סקס זה נהדר, לא?
סקס זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. אתה יכול להיות המעריץ הכי
גדול שלי ובאותה מידה להתנשא מעלי בקלות. מבחינה מוסיקלית אני
שמחה שהייתי ילדת שנות התשעים. בכל מקרה, אני עדיין מתרגשת בכל
פעם כשאני שומעת את "התקווה".
מה בעצם אני מחפשת? מה אני עושה? נמצאת בתוך מרדף מטורף אחר
ידע, עוצמה וכסף. אהבה. נדמה לי שהאושר הוא המצאה של כמה חבר'ה
שעישנו בלי הפסקה. כן, הייתי שם. זה לא זה.
גדלתי בבית פשוט, לא גדול, בשכונה מזעזעת להחריד. כשהייתי
ילדה, שאלתי את אבא שלי למה אנחנו לא גרים בשכונת הוילות כמו
רבים מהחברים שלי. בכלל, היו לי המון שאלות בכל הנוגע למצב
הפיננסי שלנו. בערך בגיל 10 הבנתי שהמטרה בחיים שלי היא לעשות
כסף. קרעתי את האחיות שלי במונופול. לא הלוותי להן שקל,
והריביות על הפיגור בתשלומים רק גדלו וגדלו. אח! איזה אושר!
טוב, זאת לא חוכמה גדולה. באמת שהיה לי הכל. הכל. חוץ מכסף.
וכך הצבתי לעצמי מטרה מאוד ברורה. הכסף יביא את האושר האמיתי.
כשנכנסתי לשירות קבע הצלחתי להגיע לעצמאות כלכלית מספקת יחסית
בפעם הראשונה בחיי. אפילו צברתי קצת כסף. קניתי רכב חדש. רכוש!
איזה יופי! ככה מתחילים, לא? האמת היא שזאת לא היה תקופה
מזהירה. אחרי שנתיים נכנסתי לחובות בעצמי. בזבזתי המון כסף.
מסע קניות בשבילי היה תענוג אמיתי. אבל היו רגעים שתפסתי את
עצמי והבנתי שאני מחליאה את עצמי. ושוב בזבזתי על בגדים. זה
האושר שלי? שוב שילמתי הון על מסעדות. הכסף? שוב הוצאתי את כל
המשכורת על ספרים.   הרכישה? הכרטיס המגנטי הזהוב? זה הרי זיוף
אחד גדול. הבנתי שזה לא מה שיביא לי את האושר. אולי הגיע הזמן
לעשות את מה שאני אוהבת לעשות.
אוקיי. אמרתי קודם שהיה לי הכל בחיים. חוץ מכסף. וזה נכון.
כשהייתי ילדה, הייתי תלמידה נהדרת. אהבתי ללכת לבית הספר.
אהבתי להכין את שיעורי הבית. הייתי בהמון חוגים. למדתי
אומנות,מוסיקה. הייתי בצופים ובשומר הצעיר. בתיכון ניגנתי על
גיטרה חשמלית. טוב, עשיתי מה שרציתי. בצבא הגעתי לתחום ששנוא
עליי במיוחד. מחשבים. באמת משעמם. הבנתי שזה לא בשבילי עוד
כשהייתי שם, לכן החלטתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה במקביל.
השיעורים היו מצויינים. איזה אושר! יכולתי לגמור מהספר של
הילגרד, ולהגיע לשיא מנוירוטרנזמיטורים המחוללים פלאים במוחנו
הכל כך מפותח. באמת מכונה שלא תאמן! לא עבר הרבה זמן, וגם משם
יצא לי כל האויר. עכשיו זה קצת מסתבך, כי אני תיכף אכנס
לתסביכים אישיים שלי. קודם כל, נהניתי ללמוד. הרבה מהחומר היה
פשוט מרתק. מצד שני היו המון תיאוריות שנשמעו לי פשוט המצאה
אחת גדולה ומטופשת. לא יתכן שנמשכתי לאבא ורציתי להרוג את אמא
בגיל 5. הראשון שנשמכתי אליו היה יניב שלמד איתי בכתה ב' ומאוד
רציתי שנהיה חברים. יש לי בעית זכרון. למרות שלמדתי דברים
שבאמת רציתי לדעת, ולא רק לבחינה, שכחתי אותם אחרי כמה חודשים
או אחרי שנה. אז מה הטעם? ובכלל, לא הפכתי ליותר מאושרת כי
עכשיו גילתי שפרוייד היה אידיוט. הלמידה הזו כבר לא היתה מה
שהיתה בהתחלה. אתה יודע, הרי צריך ללמוד. כנראה. אפשר גם בלי.
אבל סביר שכדי שתוכל לעסוק בתחום המעניין אותך, תצטרך ללמוד
דבר או שניים בנושא וגם תעודה יכולה לעזור. אני לא מנותקת
מהמציאות. אני אעשה את כל מה שצריך, סביר להניח. אני לא שונה
מאף אחד. ונניח לרגע שאני אעסוק בחיי בסופו של דבר בתחום שאני
באמת אוהבת. האם הטיפול באנשים יביא לי את האושר? האם המחקר
והתגלית יגרמו לחיי להיראות אחרת? האם היצירה תהפוך את חיי
לטובים יותר? אולי. עם זאת חברים, האושר לא נמצא גם כאן.
אהבה. איזו תחושה נהדרת זו להתאהב. להרגיש את הפרפרים בבטן,
להתרגש לפני המפגש איתו. לפני הנשיקה הראשונה. כמו וויני
וקווין. ועם השנים זה הופך להיות טוב יותר. הפעם הראשונה שאתה
עושה אהבה. הפעם הראשונה שאתה מזדיין. וכל הפעמים אחר כך.
התחושה שאתה אוהב. התחושה שאתה נאהב. בתקופת הנעורים הכל די
פשוט. רק בגיל מאוחר יותר, אחרי שראית קצת והתנסת לא מעט אתה
מבין שאתה אבוד. עכשיו כבר לא ברור מה אתה מעדיף, עם אילו
תכונות, באיזה צבע ומאיזה מין. ומה בעצם אתה מחפש? חופש,
התנסויות, הפתעות, חוויות? או אהבה אמיתית, אהבה יציבה? האם
אהבה יכולה להיות יציבה? זאת הרי אהבה! האם מישהו אחד יכול
להיות כל מה שאי פעם רצית? כנראה שלא. למען האמת, אני לא יכולה
לומר שהאושר לא נמצא גם באהבה. אני רק יכולה לומר שאני לא
הייתי סומכת עליה במקומך.
אז מה? אז אין אושר?! האדם בעצם עצוב?! האושר הוא המצאה?! זה
לא יכול להיות. למה אשאף, אם לא לאושר? הרי לחפש משמעות זה
בכלל מקרה אבוד. ומי שמצא משמעות הוא שקרן או טיפש. אני מוכנה
להתפשר. אם אמצא את האושר יהיה לי טוב. זה יספיק לי. לעת עתה.
רגע. יתכן שהאושר הוא מציאת המשמעות? ואם לא אמצא משמעות, אז
לא אמצא את האושר? איזה מין חיים אלה בכלל?