"נו? סיימת לקרוא? אני לא יכול לחכות כבר, אני רוצה לשמוע מה
יש לך להגיד. עבדתי על זה המון זמן והדעה שלך מאד חשובה לי".
שאלתי את ענת אשר החזיקה בידה ערימת דפים, שעליה כתבתי את
סיפור המדע הבדיוני הראשון שלי. לפני כן כתבתי סיפורים רבים,
אבל זה היה המדע הבדיוני הראשון שלי.
הדעה של ענת  הייתה חשובה לי מאד, כי ככה זה עם דעות של אנשים
שאוהבים.
"אני בעמוד האחרון, תן לי כמה דקות" אמרה ענת וסימנה עם האצבע
את המשפט אליו  הגיעה. היא נראתה נהדר כשהיא שכובה על הספה
,קוראת את הסיפור שלי.
היא הייתה יפיפיה אמיתית, שערה היה שחור ורך כמשי, מלא ברק
וללא קצוות מפוצלים או שרופים, גופה היה נשי ועדין ומבטה כשהיא
קוראת את סיפורי היה הדבר הכי מגרה שראיתי בחיי.
"סיימתי" הצהירה בקול שקט וסקסי.
"ו...מחשבות?" שאלתי
"תראה..זה בסדר..." אמרה בקול כבר לא כל כך שקט וסקסי.
"רק בסדר? זה סימן שזה לא בסדר? מה לא בסדר? אני דווקא חושב
שזה יותר מבסדר, אפילו בסדר גמור", הגבתי לתגובה המאכזבת שלה.
"להתחיל את הסיפור במשפט שאומר שהשנה היא 2243 זה דבילי,
הקוראים אמורים להבין מרמזים אחרים שהסיפור מתרחש בעתיד, אתה
לא אמור להאכיל אותם כמו תינוקות בהכל. אתה יוכל להוסיף את זה
כפרט שולי כבדרך אגב בהמשך, אבל להגיד את זה פשוט ככה על המשפט
הראשון?" העירה לי.
"טוב, עוד אפשר לתקן את זה" אמרתי והוספתי "זאת הבעיה היחידה?"

"לא ממש" אמרה בקול שנהיה יותר ויותר צווחני ומרגיז, כששערה
השחור כפחם מתנופף בצורה מעצבנת. " זה לא סיפור ממש טוב, יותר
מדי חורים, העלילה לא ממש הגיונית, הדמויות שטחיות, זה לא עומד
בקריטריונים של מדע בדיוני, לפחות לא של מדע בדיוני טוב". אמרה
באכזריות והושיבה את גופה הצנום.
"ממתי נהיית מומחית בסיפורי מדע בדיוני? בעצם, ממתי נהיית
מומחית בסיפורים בכלל?" יצאתי במגננה.
"תתפלא, אבל גם לי יצא לכתוב כמה פעמים למגירה" הגיבה ענת
במגננה משלה.
"אז רגע, בגלל שכתבת כמה דברים למגירה, אתה חושבת שאת יודעת
יותר טוב ממני, אדם שהוציא ספר, על איך מתחילים סיפור של מדע
בדיוני? עם כל הערכה שיש לי למגירה שלך, עץ מלא אחרי הכל, אני
עדיין לא חושב שאת יכולה להעביר ביקורת". אמרתי בתקיפות.
המתקפה לא מצאה חן בעיני ענת שאמרה:
"אתה לא צריך להעלב... רק אמרתי. ישר אתה יוצא עם המתקפות שלך,
רק ניסיתי לעזור וישר מתקפה. מצטערת, אבל אין לך מושג ירוק
במדע בדיוני. אתה פשוט ממציא דברים"
לא נשארתי חייב ואמרתי ש"בגלל זה קוראים לזה מדע בדיוני".
וגם ענת לא נשארה חייבת ואמרה "אני רואה כאן את הבדיוני, אבל
איפה המדע שזה מתבסס עליו. אי אפשר לעשות מדע בדיוני טוב בלי
שום מדע שעליו הוא מתבסס. אתה פשוט המצאת כאן דברים על ימין
ועל שמאל בלי אפילו התאוריה הכי קלושה שתגבה אותך, שתתן תחושה
שאולי זה כן יכול להתרחש"
"את יודעת, נראה לי שזה לא היה רעיון טוב לתת לך לקרוא את זה,
אף פעם לא שמעתי ממך ביקורת חיובית, את תמיד מוצאת את הדברים
הרעים." אמרתי בטון נעלב.
"אז אתה מעדיף שאני אשקר? שאני אומר שהכל טוב ויפה ומושלם,
כשהמצב הוא אחרת לגמרי. מצטערת, אני לא בקטע של לשקר. אני לא
מנסה לשלול את זה בכוונה, אני רק נותנת ביקרות בונה".
בנקודה זו כבר סף העצבנות שלי היה בשיאו.
"אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת זאת ביקורת, לא משנה מה
המטרה שלה, סך הכל ההבדל בצורה הניסוח.
אנשים צרי עין." אמרתי בצעקות.
"טוב, אז להבא אל תתן לי לקרוא דברים חדשים שלך ונסגור
עניין."
לא הייתה לי בעיה עם זה, אז אמרתי
"בסדר מבחינתי".
אבל את התגובה הבאה שלה, לא צפיתי:
"גם מבחינתי, גם ככה אף אחד מסיפורים שלך לא טוב".
ואם חשבתי שמקודם הגעתי לסף העצבנות, כנראה שטעיתי.
"סליחה?! ומה עם הסיפור שאמרת שהוא נפלא"
"שיקרתי, כי ידעתי שאתה לא מסוגל לקבל ביקורת"
"שקרנית. את סתם אומרת את זה עכשיו כדי להרגיז אותי."
שקט השתרר בחדר. הבטנו אחד בשנייה, והיא כבר לא נראתה לי אותה
ענת, היא נראתה לי אחרת. בחורה שונה. בעיני היא איבדה כל צלם
אנוש. ענת שברה את השקט והחלה לדבר.
"כדי שתכיר בעובדה שאתה לא יודע לכתוב מדע בדיוני! אז פשוט
תפסיק לנסות. אתה לא מבסס אותו על תאוריות, אתה מאכיל את הקורא
עם כפית, אתה מאריך בדיאלוגים מיותרים שלא מובילים לכלום, רק
כדי להביא את הקורא לרגע שהוא כביכול מפתיע, אבל בעצם הוא
נסיון נואש לגרור סימפטיה לכתיבה החלשה ולמחסור בתוכן או
בעובדות. הדמויות שלך נטולות מקוריות והשראה, וכל החייזרים
אצלך מתוארים בדיוק כמו שחייזרים נראים בכל סרט או תוכנית
טלוויזיה, בלי שום מעוף או תחכום"
הייתי המום, הייתי יותר מהמום. עוד לא המציאו את המילה שיכולה
לתאר את המצב שאני הייתי בו. מיד יצאתי במתקפת נגד.
"את שקרנית! שקרנית! זה מה שאת. כל מה שאת רוצה זה להרגיז
אותי. את מקנאה, וכל מה שאת רוצה זה להרגיז אותי"
וענת מיד הגיבה.
"נכון. בשביל זה אני חיה. כל המטרה שלי בחיים היא להרגיז אותך.
זאת השליחות שלי. זאת המטרה שלי. מזה אני ניזונה. זה מעניק לי
כוח ואנרגיה".
היה משהו מאד מוזר בטון בו היא אמרה את המשפט, הוא לא היה ציני
מוחלט. כלומר הוא היה ציני, אבל לא מהסוג של ציני מאה אחוז,
אלא מהסוג של ציני שמאחוריו מסתתרות כמה אמיתות. החלטתי לנסות
משהו והגבתי לה. "את יודעת מה? זה בכלל לא מזיז לי, הייתי בטוח
שזה ירגיז אותי, תגובה שלילית ממך, אבל משום מה אני לא מרגיש
מרוגז."
מיד היא חזרה למתקפה.
"הסיפור הזה גרוע"
"לא מזיז לי"
"נורא,  פשוט זוועתי"
"המממ אולי, לא ממש אכפת לי"
"זה הסיפור הכי נוראי שקראתי בחיים שלי. קראתי מדריכי שידורים
יותר מעניינים מזה"
"מדריכי שידורים יכול להיות מאד מעניינים, כדאי לך לנסות גם
הוראות של שמפו, הכיתוב שם מפתיע ומרגש כל פעם מחדש".
משהו החל לקרות, ראיתי שצדקתי בתחושתי, משהו לא היה בסדר,
הציניות לא הייתה ציניות. ענת החלה להתעוות ולצרוח.
"לאאאאאאאאאאא, אני לא עומדת בזה. תתרגז! תתרגז! האנרגיה
שליייייייייייייי. חייבת לחפש מקור אנרגיה אחר!!!"
היא צעקה, והתפתלה מכאבים, פרצופה האנושי קיבל גוון ירקרק ושני
מחושים ירוקים ודקים החלו לצאת מקודקוד ראשה. היא החלה למלמל
ולגנוח בשפה של הבנתי. לפתע שמעתי רעש עצום קרב יותר ויותר.
פתחתי את החלון, על ידי מחשבה, כי ככה זה ב2135, וראיתי כלי
רכב מעוגל עושה דרכו לביתי. הכלי עצר מול החלון, קרן ירוקה
יצאה ממנו ושאבה את ענת לתוכה. הקרן נסגרה והחללית שמה גז
ונעלמה בשניות ולא השאירה שום זכר למה שאירע.

ולחשוב שאני לרגע האמנתי לה כשהיא אמרה לי שאני לא יודע לכתוב
מדע בדיוני.