אסי ואת, מחובקים במין פסטרוליה ורדרדה בלתי מתפשרת, נועצים
מבט מלוכד נגד כל השאר. סיפור אהבה שנגמר והתחיל ונגמר והתחיל
כלכך הרבה פעמים, שלפעמים אני מתבלבלת בתוך עצמי ואז נזכרת. זה
בעצם לא חשוב, מה זה בכלל משנה. אסי ואת הרי תמיד הייתם ותמיד
תהיו, לנצח נצחים, או עד שהצבא או הפיגוע ההמוני הבא יפרידו
בינכם. והייתם ביחד כשאבא שלך מת, אז על הברזלים, באותו היום,
כשדיברת בשקט בשקט על כמה את מצטערת שאין אבא ואין יותר קפה
מתבשל על הגז של עשר בבוקר יום שבת, ואין גם מי שינחם כי מירי
בבוסטון. אני זוכרת שהרדיו השמיע באותו בוקר צלילים של פיגוע,
והשדרנית דיברה בשבח אופיים המשובח של אלו שנמרחו על המדרכה
בשם המדינה. השיח שהשתרג על הגדר קצת גירד לי בגב, ואת גירדת
מיד אחריי, אולי מתוך הרגל מגונה ואולי בגלל שתמיד עשית הכל
קצת אחריי. הכל, כולל אסי. אבל את זה לעולם לא תדעי. רק מירי
רמזה לך שאנחנו נראים עוינים בצורה חשודה זה לזו, ושקשה לה
להאמין שאסי באמת לא הכיר אותי עוד לפנייך. אבל הוא לא, אנחנו
מכירות אותו בדיוק אותו פרק זמן מדוייק, אז כשהוא דשדש אל תוך
ארגז החול, חצה את מגרש המשחקים והמתין בסבלנות עד שאחת מאיתנו
תפנה את הנדנדות. אני מניחה שהדבר המוזר היחיד בתיאור המפגש
הוא שכולנו היינו אז בני 14. למעשה, הוא היה בן 15 ושבעה
חודשים (מזל טלה, בדיוק כמו אבא שלך) ונראה כמו בן 13 וחצי,
בחסד. רזה וצנום שכזה, בקושי הישיר מבט אלייך (או אליי? מי
יודע) וישב בשקט בצד עד שנתפנה מהשטח. שלושה ילדים בני 14
יושבים בספטמבר קריר אחד על הנדנדות, עולים ויורדים בשלווה
כנגד כל מה שיבוא בחודשים הבאים.

הוא קטע את שיחתנו (על מה דיברנו אז? מי יוכל לתפוס שביב
זכרונות בידו?) באומרו שהוא רעב, ושאל אם בא לנו לבוא איתו
ל"איפשהוא", לנשנש איזה משהו. את האיפשהוא הוא ביטא בלי היו"ד
- "אפשהוא", המילה ניתזה מפיו כאילו הכיר אותנו כל חייו. אבל
הוא לא, והחוסר בטחון שהקרין בהתחלה נמוג אל תוך מין הקסמות
מהילדון הזה, שבחולצתו הלבנה המקומטת ובמבט עיניו הכהות הצליח
להגיד לנו הרבה יותר על עצמנו משאי פעם ידענו. מודעות היטב לכל
הסכנות האפשריות של שתי נערות שהולכות ל"אפשהוא" עם עלם צעיר
לא מוכר, הגענו לגן ילדים נטוש שעמד כבר שנים בשכונה ללא מעש.
הוא ניער את השער הנעול בחבטה קטנה ומן המבנה הגיחו עוד כמה
נערים ונערות, שיכלנו לראות שאינם משתייכים לשכבת הגיל שלנו.
אבל חפיף, כמו שהוא מיטיב להגיד ברגעי חסד קטנים, נתנו לנורת
האזהרה הקטנה הזו להמשיך להבהב לנו בשולי התודעה.

אני צריכה בכלל להמשיך לפרט את ההמשך?  זה בדרך כלל מה קורה
לילדות קטנות שפוסעות ליער עמוס זאבים רעבים. אותי הוא אכל
בחיים, אלייך לקח לו כברת דרך מסויימת להגיע. את אגוז קשה
לפיצוח, אותך אוכלים לקינוח, רק אחרי ששבעים מבשר. אולי זו
היתה אני, האשמה היתה טמונה רק בי. הרי מירי, שהיא אישה חכמה
לכל הדעות, ואפילו אוניברסיטת בוסטון השכילה לקבלה, תמיד אמרה
לנו שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל הוא אכל
את העוגה ואני נשארתי שלמה, לפחות מבחוץ, וזה לא מה שלימדו
אותי בבית ספר, בשעות המעטות שישבתי שם ולא הסתובבתי והלכתי
ל"אפשהוא", איתו. כל אותו הזמן שדגרת על לימודייך, מנסה לגרום
לאבא ואמא ואחותך מירי להתגאות בך, אני הייתי איתו. וגם באותו
לילה חמים, כשאמרת שאת לא מרגישה כלכך טוב והיה לך מבחן בספרות
למחרת, הייתי איתו. וגם כשאמרתי, או יותר נכון לחשתי, שיפסיק,
והוא לא הפסיק, חשבתי רק כמה תכעסי שתגלי. והתחננתי שלא יספר
לאף אחד, והוא באמת לא סיפר. וזה נשאר רק ביננו ובין הבקבוק
וודקה הריק שעמד שם ונעץ בי מבט מאשים. בי ורק בי.  

ועכשיו, עומדות בין ים מודעות האבל שמכריזות בשקט הכי רם שאפשר
שאין לך אבא, אסי מסתכל לי בעיניים. שנתיים עברו והוא מסתכל לי
בעיניים. ואני לא יודעת את מי לשנוא קודם - אותי שלא קמתי
והלכתי והשארתי אותו שם לבד עם השכרות המעוורת שלו, את מירי
שהסתלקה והשאירה אותך לבד עם המוות בשלטים בכניסה לבית או
אותך, שלעולם לא תצטרכי לדעת את האמת. והאמת היא, שכמו בכל
סיפור טוב, האמת נמצאת איפשהוא.