דורון דוד / חדר חשוך |
שם זיו ונהרה הדופים, חסומים.
ידינו נשלחו אל סרטי הצילום,
לפתח קשרים עם זכרונות אבודים.
ומן החומר עלו הבזקים,
בלב נדלקו העצב, הריגוש.
על מיתר מתוח בין שני כתלים ריקים,
נתלו הימים שחלפו לייבוש.
ואז אני הבעתי משאלה,
במילים שגוועות אל לב האפילה.
שהיד לא תעזב,
שלא תחליק אל הכאב,
שיישטף שחור באור
ולא יהיה עוד מה לזכור.
שיידחק ויתקרב, אך תמיד בתוך הלב,
ורק שלא אביט שוב
לאחור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|