הרוח של אתמול הביאה תחת כנפיה כמה טיפות של גשם ששטפו את האבק
מצמרות העצים ועטפו את העיר בריח חדש. פקחתי את עיניי, מנסה
להבין מה בדיוק העיר אותי. "נדמה לי שיורד גשם", מלמלתי לבסוף,
שואפת מלוא ריאותי את האוויר האחר, מבינה פתאום שהריח והקור
שכבר נשכח, הם שהעירו אותי הבוקר. ריאותי, שכבר התרגלו לערפיח
השורה תמידית מעל לביתנו החדש ומוכה הרעש, גילו אותות של
התרגשות על הצחות ששרתה פתאום באוויר הבוקר. התבוננתי על השעה
שהורה הצג בפלאפון וראיתי כי השעה מוקדמת עדיין ונעטפתי באישה
שלצידי, מחפשת חום ורכות בזרועות שאספו אותי אליהן ממלמלות. רק
הרבה אחר כך נזכרתי בכביסה שעל החבל שספגה אף היא את טיפות
החול והגשם החדש.

אני אוהבת את הבקרים הללו. פוקחת עיניים ומגלה כי השעה מוקדמת
עדיין, חוזרת ועוצמת אותן, נעטפת בחום וברכות ושלווה שורה עלי.
רוגע ועוד כמה דקות של שנת חסד. נרדמתי שוב ונעורתי שניות לפני
השעון המעורר. הושטתי את ידי ובדיוק החל לצלצל בעוז. כיביתי
אותו ונאנחתי. קמתי מהמיטה, מתחילה להתכונן לעמל של יום.
התבוננתי על דמותה הישנה בשתיקה, כולה שלווה והיא נעטפת
בשמיכה, כמנסה למלא את הריקנות שנוצרה בזרועותיה כשיצאתי
מהמיטה. אספתי בדרך את המגבת, שנותרה תלוייה על דלת הארון,
והלכתי לכיוון המקלחת והשירותים. החתול ליווה אותי, כהרגלו מדי
בוקר, עומד ומחכה לי עד שאצא מהשירותים ואגש למקלחת, מיילל
כשהמיים זורמים פתאום. טקסים קטנים שיש לנו שנינו שלא נשברו עם
עצם היותה, רגעים שהם רק שלו ושלי, רגעים של פעם.

רחוצה ועטופה במגבת זחלתי שוב למיטה לחיבוק של בוקר. "איזה ריח
טוב" וזוג עיניים נפקחות למולי וזרועות עוטפות אותי וכבר שפתיה
הרכות על שלי. "אני אוהבת אותך". "אני אוהבת אותך" לחשתי בחזרה
לתוך חיקה החם. חיבוק חזק ואני מנסה להתרומם. "עוד לא" היא
לוחשת, דחיפות בקולה. אנחנו נשארות ככה עוד קצת, עם טעם של
בוקר ולילה. "אני חייבת להתלבש, אני מאחרת". היא מרפה את
זרועותיה ואני יוצאת מהמיטה באנחה. כשאני כבר לבושה אני מתגנבת
שוב ומחבקת אותה. "מה השעה?" "שבע וחצי". "תכווני לי שעון
לשמונה וחצי?." "כמובן, יספיק לך הזמן?" "כן" "כמעט שכחתי -
צריך להוריד את הכביסה מהחבל, היא ספוגת מים ואני חייבת לעוף".
"אני אשתדל" "כי חבל שהיא תרטב מעוד גשם" "אוף! אמרתי שאני
אשתדל". מכבה את האור הקטן והולכת, נועלת אחרי את הדלת.

יוצאת, הרוח מכה על פני. הרחובות שוממים כמעט. בעיר ללא הפסקה
קמים מוקדם רק קשי היום ומנקי הרחובות. אוטובוס חולף מעיר אותי
משרעפי. אני מגבירה את הקצב, שואפת לתוכי את אוויר הגשם
הראשון. קבצן שרק ניעור אוסף את חבילותיו הרטובות לצרור ומחייך
אלי. גשם. משהו שונה באנשים הבוקר. ואולי זו רק אני? בתחנה כמה
סטודנטים רדומים וכמה חיילים במדים. אישה מבוגרת ניגשת אלי,
היא לובשת חצאית שחורה ארוכה וחולצה פרחונית וחובשת מטפחת
משובצת בידה היא אוחזת תיק עור מההוה ושקית, שנדמה שידייותיה
עומדות להיקרע, גדושה בשקיות נוספות. ואני חושבת לי שאנשים
זקנים אוספים שקיות, וגם שהיא מזכירה לי את סבתא שלי, ודקירה
של געגוע מכאיבה לי פתאום. "סליחה, קו 70 כבר עבר?" היא שואלת
אותי ועל פניה ארשת דאוגה. "עוד לא, גם אני מחכה לו, הוא אמור
להגיע בעוד כמה דקות". היא מתיישבת על הספסל לצידי, מחבקת את
התיק שלה בחוזקה, השקית מונחת למרגלותיה.

"את סטודנטית?" היא שואלת לפתע. "בדיוק סיימתי את התואר".
"הנכד שלי, הוא לומד מחשבים, אומר שזה הכי כדאי". אני מהנהנת
בחיוך, בוקר וחוסר הסבלנות עוד לא פרץ לסדר היום. "יש לי עוד
נכד, הוא חייל, משרת ברמת הגולן, אבל היום הוא בתל השומר
לבדיקות אז אני הולכת לפגוש אותו". "הכל בסדר איתו?" אני מנסה
להפגין עניין ולהילחם במועקה שעוטפת אותי פתאום. "ברוך השם.
פשוט צריך משקפיים". אני מחייכת, תחושת הקלה שבה ועוטפת אותי.
"אם כך הכל בסדר" אני מוסיפה. "במילא אני נוסעת לתל השומר כל
בוקר." היא אומרת, כנראה מעודדת מהעניין שהפגנתי בסיפורה.
"בעלי, הוא לא כל כך בריא והוא מאושפז שם כבר שבועיים..."
האוטובוס שמגיע לתחנה קוטע את שטף הדיבור שלה. "שיהיה בריא"
אני מפטירה ומתיישבת לי בספסל הראשון מול החלון, נאספת לתוך
עצמי. "רק אושר" היא מאחלת לי והולכת להתיישב ליד הדלת. אנשים
של בוקר.

בוהה בחלון. עיר שהגשם רחץ מחזירה לי מבט נקי ומתריס. בתחנת
האוטובוס שמול הרכבת ערימות של חיילים. נזכרת בבקרים ההם. שוקו
בשקית ובייגלה בדרך לתחנה, לעמוד בתור ככה שיישאר מקום לשבת.
כומתה שמושכת את המעיל לאחור, כתף חשופה. שלומפרית. ופעם בשבוע
מסדר והרס"ר שמשום מה נטפל דווקא לסיכת הראש שלי, או לדרגות
שנראו לו תפורות שלא כהלכה. הריצה למשרד אחרי המסדר, המפקד
שרוטן שהמסדרים הללו ביום רביעי מקלקלים לו את כל סדר היום.
ואיך היינו אומרות לו "אין בעייה, תשיג לנו פטור מהמסדרים"
והוא מעווה פרצוף, מודע לעובדה שהבירוקרטיה הצבאית חזקה אפילו
ממנו. "סליחה, אפשר לשבת כאן?" אני שומעת פתאום ומרימה את
ראשי. חיילת, קצת כמו זאת של זיכרוני, מחכה שאאסוף את תיקי
לחיקי ומתיישבת לצידי.

אני מגניבה מבט. יש לה שפתיים מלאות ואף קטן וכמה נמשים
מפוזרים. שערה חלק ואסוף בקוקו, אבל שערה מרדנית תלוייה ליד
פניה משווה מעט רוך לתסרוקת הקפדנית. עיניה עצומות, כנראה מנסה
לתפוס עוד כמה דקות של תנומה לפני שתגיע לבסיס. אני מתיקה את
מבטי ושבה להתבונן מבעד לחלון מכוסה טיפות הגשם, אדים מתחילים
להצטבר ככל שהאוטובוס מתמלא והחום שבפנים מתנגד לקור שבחוץ.
אני מנקה את האדים בשרוולי. למולי השלטים של דפי זהב "צריך
פיפי? חפש בריכות שחייה", "הבדיחות שלך לא מצחיקות? חפש
נגריות". אני מגחכת. כבר שבוע שאני רואה את השלטים הללו בכל
בוקר והם עדיין מצליחים לגרום לי לחייך. "מצחיקים נכון?" אני
שומעת לפתע את קולה. "אהה" אני מחייכת "חשבתי שאת ישנה". "באמת
ישנתי" והיא מפהקת. "איכפת לך שאני אניח עלייך את הראש?
התעוררתי כי נתפס לי הצוואר". "אין בעייה" אני אומרת והיא
מניחה את ראשה."תודה" היא עוד מספיקה למלמל וכבר היא שוב
ישנה.

אני שבה להתבונן בתווי  פניה של החיילת הישנה. יש לה צלקת קטנה
מעל עין ימין. לי יש אחת כזאת מעל עין שמאל, מהיום שבו שיחקנו
בלקפוץ לפוף האדום בבית של ניב. אני עוד זוכרת איך רצנו ורצנו
במסדרון הארוך ואיך פגעתי בכוננית הספרים והדם התחיל לרדת.
ואמא שלו, שהייתה רופאת ילדים, פשוט שמה לי שני פרפרים ואמרה
שאסור לחפוף את הראש כמה ימים. ואמא נתנה לי נשיקה ואחותי
הסתכלה עלי במבט שאמר שאני גיבורה. ואני פשוט ניסיתי להחניק את
הדמעות. מוזרים הדברים שנשארים לנו מפעם, מתוך כל מכלול
הזכרונות אני עדיין זוכרת את הפרפרים ואת הכוננית האדומה שליד
הפוף האדום... אני שוב מתבוננת בחיילת, היא עונדת עגילים קטנים
בצורת לב וזה מפתיע אותי כי היא נראית כל כך ילדה פתאום, עם
החיוך של הישנים והעגילים וקווצת השיער המרדנית. גם אנחנו
היינו כל כך קטנות פעם? ילדות במדים שחושבות שהן בעצם נשים?
אני מחפשת בתוכי את התשובה ויודעת שאפילו עכשיו אני עוד קצת
ילדה. ילדות שאומרות לילדות קטנות אחרות מה לעשות, ילדות
שאנשים בקולות רועמים אומרים להן להכין קפה שחור ורק אחרי
שמוזגים להוסיף לו קצת סוכר. נזכרת פתאום בלילה של ניווטים,
ובמכשיר הקשר ששבק ובסוד ההוא, שנשבענו שלעולם לא נספר לאף
אחד...

גם אז ירד גשם והמסלול שלנו היה מלא בבוץ ובנחלים גועשים ובלתי
עבירים. בחולייה של מיכל היינו חמש. היא ואני, רות, תמר
ויוהאנה שנולדה בהולנד, אבל החליטה שהיא חייבת לעלות ולשרת
בצבא ולכן היא "עשתה עלייה" וגרה לבד באחד הקיבוצים בדרום.
הכרנו את האיזור מצויין כי מיכל ואני היינו ביחד "בשומר הצעיר"
והיו לנו כמה טיולים לאיזור הזה, בתור חניכות וגם בתור
מדריכות, אני גם הייתי בגדנ"ע לא רחוק משם לפני כמה שנים כך
שהרגשנו בשטח מוכר. למרות זאת ישבנו ושיננו את המסלול ולמדנו
את הנ.צ.. רצינו לנצח בניווט כדי לקבל חמשוש כדי שנוכל לרדת
לאילת עם יוהאנה, לכבוד היומולדת שלה, כי תמר אמרה תמיד ש"אתה
לא ישראלי אמיתי לפני שהיית לפחות פעם בחייך באילת וטעמת את
טעם החופש". ותמר ידעה דברים, היא הייתה בלונדון ופריס, למדה
בתיכון האמריקאי בוינה ועשתה סקי בשווייץ, כשאנחנו עוד
התגלצ'נו על שקיות  מהגבעה שמאחורי הבית בשלג שירד בירושליים
כשהיינו בתיכון.

ממש בהתחלה של הקורס הפכנו לחבורה. אני לא יודעת בדיוק איך זה
קרה אבל היינו "החמישייה הסודית". ביחד עישנו סיגרייה גנובה
מאחורי השקם, וחיפינו על יוהאנה כשההוא מהנשקייה רצה לנשק אותה
אחרי כיבוי אורות והמד"כית הגיעה פתאום להגיד משהו לתמר שהייתה
חניכה תורנית. הקורס עבר עלינו ככה בנעימים, וכשגילינו
שליוהאנה יש יומולדת, ושמאז שהגיעה לארץ עוד לא ביקרה באילת,
החלטנו לנצח בניווט ולסוע. אז לא חשבנו שיכול להיות שיהיה משהו
שיעצור אותנו. היינו צעירות ותמימות והעולם היה פרוש לפנינו.
אחרי הלילה הרטוב ההוא הדברים כבר נראו אחרת, אבל אני שוב
קופצת רחוק מדי.  

נערכנו למסע כמו למבצע צבאי, רצינו לנצח בכל מחיר. תמר הביאה
לנו גם שקיות חימום, שאבא שלה הביא לה משווייץ, כדי שלא יהיה
לנו קר. רות הגניבה לאפוד שלה קופסת סיגריות מנטול, מצית,
ושוקולד מריר משובח. מיכל ואני היינו אחראיות על ההוויי,
לפעמים הבנות קראו לנו "צוות הוי ואבוי", ויוהאנה הייתה אמורה
רק לדאוג לזה שהיא תוכל ללכת מהר מהר בדרך הלא מוכרת, כי
לפעמים הרגליים שלה היו מתעקמות למול אדמת ישראל הלא מוכרת.
שנייה לפני העלייה לאוטובוסים יוהאנה נעלמה. מיכל איתרה אותה
לבסוף מאחורי הנשקייה וגררה אותה למסדר מול האוטובוס. רק
כשעלינו גילינו למה היא נעלמה. צחי, ההוא מהנשקייה, גמר איתה
שנייה לפני המסע. "הבנזונה לא שווה שערה משערך!" תמר אמרה
בפסקנות וחיבקה את יוהאנה שמיררה בבכי בספסל האחורי. "וחוצמזה
שאנחנו לא ניתן לו לקלקל לנו את החופשה באילת".

רות רק הביטה ביוהאנה בדממה, עם העיניים החומות והגדולות שלה.
כשכולנו נרגענו קצת היא לקחה לה את היד ולחשה לה משהו באוזן.
אני לא יודעת מה היא אמרה אבל יוהאנה הפסיקה לבכות, ואפילו
חייכה קצת. הגענו לנקודת ההתחלה, החולייה שלנו הייתה הראשונה
לצאת לדרך. עמדנו רגע אחד בשתיקה, מביטות על המפה. אני זוכרת
שתמר אמרה "לא רואים ממטר בגשם הזה" ושמיכל הרגיעה ואמרה ש"אבל
אנחנו מכירות את המסלול וננצח" ויצאנו לדרך. מכשיר הקשר היה לי
כבד קצת, אבל לא היה לי איכפת. בעיניי רוחי כבר שכבנו על חוף
הים באילת בהפסקות בין הצלילות בריף האלמוגים. הלכתי ושרתי,
מעודדת אותן בכל כוחי לצעוד מהר יותר. המפה הייתה אצל תמר
וידעתי שאפשר לסמוך עליה. כמה שאני טעיתי....

היום אני יודעת שהיא לא אשמה, ירד גשם וכל הנ.צ. השתנו, ובכלל
היה חוסר אחריות לתת לנו לצאת למסע בשטח במזג אוויר שכזה.
במיוחד שברדיו דיברו על "סערה שלא ידעו כדוגמתה בעונה הזאת כבר
50 שנה", רק שאנחנו הרי לא ממש שמענו רדיו בקורס, כך שלא ידענו
לקראת מה אנחנו הולכות. אבל אז חשבתי שהכל באשמתה. הרמתי את
העיניים כשיוהאנה, שהלכה לפניי, עצרה בפתאומיות ואני נתקלתי בה
ומצאתי את עצמי יושבת בתוך הבוץ הרטוב. "השתגעת?" צעקתי מבעד
לגשם השוטף, "למה עצרת ככה פתאום?". יוהאנה רק סימנה לי בידיה
שזה לא בגללה, כל הטור עצר. לא הצלחתי לשמוע אותה מבעד לגשם,
אז היא סימנה לי לקום וכולנו התקבצנו מסביב לתמר.

"מה קורה?" מיכל שאלה את תמר את השאלה שכולנו רצינו לשאול,
"איפה אנחנו?". תמר הרימה אליה מבט נבוך. "לפי מה שלמדנו לפני
שיצאנו אנחנו אמורות להיות כאן", והיא החוותה עם האצבע על
נקודת הציון הראשונה, "אבל נראה לי שאנחנו במקום אחר". "את
חושבת שטעינו?", תמר החוותה לעבר המפה ואז הצביעה על הנהר
שלפניה, "הוא לא מופיע במפה, לפי המפה יש כאן ואדי, אבל
תראו..." הרמנו עיניים לזרם המים הגועש שתמר הצביעה עליו.
פתאום שמחתי שהיא עצרה בלי לאותת. המים היו מהירים וחומים מרוב
סחף. "אני לא חושבת שטעינו", מיכל אמרה אחרי רגע של בהייה
דהומה בזרם השוצף, "אני חושבת שזה בגלל הגשם". "אז מה עושים?"
יוהאנה שאלה לבסוף. הבנו למה היא מתכוונת, הדרך הייתה חסומה.
חזרנו אל המפה. "אפשר ללכת מכאן" תמר סימנה מסלול עוקף על גבי
המפה, "אבל זה יאריך לנו את הדרך בשעתיים לפחות" והיא השפילה
מבט "ואז נפסיד בתחרות" הוסיפה לבסוף את מה שכולנו לא העזנו
לומר.

"תחרות שמחרות" יוהאנה אמרה במבטא המצחיק שלה, "כאן אי אפשר
לעבור". הרגשתי איך האכזבה מציפה אותי, כמה חלמתי על החופשה
הזאת. על הדגים, אבל בעיקר רציתי אותה בשביל ללמד את רות
לצלול. ידעתי שיותר מהכל זה מה שאני רוצה, להרגיש את היד של
רות אוחזת בידי כשאני מראה לה את יופי המצולות, אחרי חווייה
שכזאת הייתי בטוחה שאוכל להגיד לה מה שאני מרגישה. הייתי צריכה
את החופשה הזאת, הייתי צריכה אותה. "אני שונאת להפסיד" אמרתי
לבסוף, "אתן בטוחות שאי אפשר לעבור?" מיכל ותמר החליפו מבטים
"חשבנו על רעיון" תמר היא שאמרה לבסוף, "אבל זה מסוכן". "אני
לא נבהלת בקלות" אמרתי. זה כל מה שתמר הייתה צריכה כדי לפרט את
התוכנית.

"תראו, יש לנו אפודים ונשקים, מכשיר קשר ושקיות ניילון, יש עץ
כמה מטרים לשמאלנו ויש עץ בצד השני." סימנו לה להמשיך. "אפשר
ליצור חבל משקיות ניילון וחגורות ולעבור לצד השני, את מכשיר
הקשר צריך לאטום בשקית כמובן וגם על הנשקים צריך לשמור, אבל
אפשר שאחת מאיתנו תתפשט ותשחה לצד השני עם החבל המאולתר
למותניה...". הקשבנו לה כשפרשה לפנינו את התוכנית כולה. "אבל
צריך להצביע" אמרה לבסוף. "זה מסוכן וצריך שכולנו נסכים לעשות
את זה". התבוננתי על מיכל, היא נראתה קצת מפוחדת, "שטויות,
עשינו דברים יותר קשים בסמינר צופי נודד" אמרתי לה בניסיון
לעודד אותה "קטן עלינו". יוהאנה אמרה שאנחנו משוגעות, רות רק
הביטה בי בעיניים הגדולות שלה ושאלה "את חושבת שבאמת תוכלי
לשחות לצד הנגדי?". "בטח" אמרתי לה, למרות שמבפנים הרגשתי חשש
קל, הזרם היה חזק והמיים עכורים, "אני שחיינית מלידה".

"אז החלטנו?" תמר שאלה לבסוף. הינהנתי והתחלתי להתפשט מהבגדים
שהיו במילא רטובים, לא רציתי ששומדבר יפריע לי לשחות. "תעשו
שרשרת חזקה מהבגדים והדברים" תמר אמרה והתחילה לניילן את מכשיר
הקשר והנשקים. כולן עבדו בקדחתנות, הזמן היה נגדנו והיינו
חייבות למהר כדי לנצח. עמדתי רועדת, מחכה כדי להיכנס למים
הקרים. כשהכל היה מוכן קשרתי את החבל המאולתר למותניי וירדתי
בגדה החלקלקה, בכל פעם כשהרגשתי שאני עומדת ליפול חשבתי על ידה
של רות בידי והמשכתי קדימה. המים היו קרים והזרם היה חזק הרבה
יותר ממה שנראה מלמעלה. התחלתי לשחות והרגשתי שאני נסחפת למטה,
אבל נאבקתי בזרם החזק. תנשמי, שיננתי לעצמי את מה שיוסקה היה
אומר לי תמיד בשיעורי שחייה, אל תשכחי לנשום בין התנועות.
איכשהו הגעתי לצד השני. נופפתי להן שאני בסדר וקשרתי את החבל
לעץ. ראיתי את תמר עומדת, גם היא ערומה כמעט לגמרי, ומחכה
שהשאר יעברו כדי שתוכל לעבור עם החבל לצד השני.

לאט לאט הן התחילו לרדת לכיוון המיים הגועשים. אני לא יודעת
איך זה קרה בדיוק, אבל פתאום ראיתי שיוהאנה נפלה על רות ורות
צורחת מכאב. ניסיתי לשאול אותן מה קרה, אבל הרוח והגשם בלעו את
צלילי קולי. פתאום יוהאנה קמה ונאחזה בחבל. רות התרוממה ועמדה
אף היא, על פניה ראיתי בוץ וכאב, אבל היא סימנה לי שהיא בסדר
ובשום פנים ואופן שאני לא אחזור למים. לאט לאט הן התקדמו.
יוהאנה בראש ואחריה רות ומיכל. תמר עמדה על הגדה, כמוני,
והתבוננה. בסוף הן הגיעו לצד השני וסימנו לתמר שהיא יכולה
לשחרר את החבל ולקשור אותו אליה. היא התחילה לרדת כשפתאום הרגל
שלה הסתבכה בשורש והיא נפלה. אני לא יודעת איך, אבל הצלחנו
למשוך אותה אלינו. על הרקה שלה ראינו זרזיף של דם.  "שטויות,
העיקר שעשינו את זה", היא אמרה ופירקנו את החבל והתלבשנו מחדש
בבגדים הרטובים.

"מזל שהבאתי אלכוהול" יוהאנה אמרה פתאום בתרועת ניצחון והוציאה
את המימייה שלה "מי אמרה שחייבים להיות בה מים?" הוסיפה בחיוך
של ניצחון. העברנו את המימייה הירוקה וכל אחת לגמה לגימה הגונה
של וודקה תפוזים. מיד נעשה לנו חם יותר. כמובן ששנייה אחר כך
היה לנו קר יותר, אבל למי איכפת. רות דחפה לכל אחת לפה קובייה
של שוקולד מריר והמתיקות החמימה נתנה לנו אנרגייה להמשיך. הפעם
הלכנו בסדר קצת אחר. תמר הייתה עדיין בראש, אבל אחריה היו
יוהאנה, מיכל ורות, אני שוב הייתי עם מכשיר הקשר במאסף.
התבוננתי בגופה של רות שצעדה לפניי, הגשם הדביק את הבגדים
לגופה והדגיש עוד יותר את צורתה הענוגה. רציתי לחבק אותה, אבל
במקום זה התחלתי לשיר. "גשם, גשם משמים, כל היום טיפות
המים...". לאט לאט הצטרפו אלי כולן והלכנו לנו, רטובות לגמרי,
גומאות את המרחק עד לקו הגמר.

כשהגענו לעץ שלפניי הפנייה שהייתה אמורה להביא אותנו לנקודת
הסיום תמר עצרה. "שנייה, שכחתי משהו". "מה קרה?" שאלתי בקוצר
סבלנות, עכשיו יותר מתמיד לא רציתי שנפסיד. "זה חשוב" היא אמרה
ואני השתתקתי. "מה כל כך חשוב עכשיו?" שמעתי את מיכל רוטנת,
"קר לי, בואו נסיים כבר". "שנייה! תקשיבו!" תמר אמרה שוב "אסור
לכן לספר אף פעם מה בדיוק קרה במסלול, או שיעיפו אותנו מהקורס"
"מה את מדברת שטויות" רות אמרה, "למה שיעיפו אותנו?" כי עברנו
על כמה וכמה פקודות כשחצינו את המיים". תמר אמרה והתחילה למנות
"סיכון גוף ורכוש, הפקרת נשק...". "באמת?!...." יוהאנה נשמעה
קצת המומה, "למה לא אמרת קודם?". "כי חשבתי שתפחדו ולא תרצו
לנסות" אמרה תמר והחיוך השובב שלה חזר לעיניה. "וצדקת!"
התרגזתי. הקורס היה לי חשוב כמעט כמו החופשה באילת. "למה את
מתרגזת? הצלחנו וזה מה שחשוב. רק תנו לי לדבר אם ישאלו אותנו
מה עשינו כדי להגיע". היססתי רגע וחייכתי. "צודקת. אני איתך".
"אז מסכימות?". "מסכימות" אמרנו כולנו כהד אחריה והמשכנו לצעוד
כמנצחות לעבר קו הסיום.

"תסלחי לי אתן לא רוצות לרדת?" אני שומעת פתאום קול בס גברי
עמוק. "מה?" אני מרימה מבט תוהה "זאת התחנה האחרונה ורק את
והחיילת עוד לא ירדתן". "סליחה" אני ממלמלת ומעירה את החיילת
הישנה, נזרקת באחת למציאות. "קומי", אני אומרת לה בעדינות,
"הגענו". היא מחייכת אליי. "תודה, אני כל כך עייפה כל הזמן, את
בטח יודעת איך זה בצבא". אני מחייכת אליה בחיוך של הבנה. "אל
תדאגי, גם זה יעבור וכמעט תשכחי שבכלל היית חיילת, בהצלחה
בקורס" אני אומרת לה ומנופפת לה לשלום. כשאני מתרחקת אני
מסתכלת על השעון. כבר שמונה וחצי. רות בטח מתעוררת עכשיו ותיכף
היא תתקשר לאחל לי בוקר טוב.