הם צועקים כמה מטרים מאחוריי, לרוץ יותר מהר. אני רץ, כי אין
לי הרבה ברירות. אם אני אברח אני בטח אתקע באיזה מפולת שלגים,
ואפאחד לא יוכל להציל אותי. קר, ויש לי פרווה שאמורה להגן
עליי. עדיין קר. זה החורף הראשון שלי, שנמשך כבר הרבה שנים.
אפעם אין פה קיץ. אני צריך לרוץ, הם צועקים עליי, ואין לי זמן
למחשבות.
אז אני רץ.

עוד מעט נגיע לבקתה חשוכה, והם ידליקו מדורה, ויאכילו אותי.
אולי ינקו אותי קצת, כי מחר יום חדש ומחר צריך להמשיך להתקדם.
אני תמיד שואל את עצמי לאן. כשאני שואל את עצמי לאן אני עוצר,
או רץ לאט, ואז אני חוטף מכה על הראש, ושתיים בזנב, רק כדי
שיעוררו אותי ויזכירו לי לא להפסיק.
כשאני בוכה אני משתדל לעשות את זה בשקט. לכלב חזק כמוני אסור
לבכות, כי אז מה הם יחשבו?
אנדרו יושב לידי עכשיו, ומספר שעצוב לו. הוא מספר לי על קיץ,
וים ושמש. מספר ובוכה, ולא מפסיק ללטף אותי, ולהגיד שהוא יודע
שלמרות שאני כלב אני מבין. אני באמת מבין, ואמרתי לו אתזה כבר
המון פעמים. אני בוכה ביחד איתו, רק בלב כדי שלא ירגישו.
הוא אומר, שיותר מאמא ואבא ומהאח הקטן שלו נרי, שיותר מכולם
הוא אוהב אותי. ושכשהוא יהיה גדול, אני והוא ניסע למקום שיש בו
קיץ, ואין בו שלג כי שלג זה עצוב. גם אני אוהב אותו, יותר מאמא
ואבא שלי שאני בכלל לא מכיר כי לקחו אותם לתחרויות של אנשים.
אני לא יודע מה זה, רק שהרבה אנשים שותים אלכוהול וזורקים
שטרות, ואחר כך מישהו אחד לוקח את כולם. נסענו פעם, אנדרו ואני
לתחרות כזאת, ואמרתי לו שאני רוצה ללכת, כי אולי זה אמא ואבא
שלי שם עם המספרים על הגב. אז הלכנו.

עכשיו בוקר, ואסור לי לכתוב, ואסור לי גם לחשוב, כי אני צריך
לרוץ.
לרוץ מהר, להיות חזק, להיות יפה, להגיע. אני יודע שאחרכך יהיה
צהריים, ואז ערב ושוב לילה. וזה בערך כל מה שאני יודע.
אני יודע שיומאחד אני אקטוף לאנדרו את השמש, והים יהיה שלנו
לבד.
אני יודע ששלג לבן, ושפרווה מחממת.
אני יודע שאני צריך לרוץ
ואסור לי לחשוב עכשיו
אסור לי לחשוב.

אנדרו משחק עכשיו עם הילד של השכנים, והם זורקים שלג אחד על
השני. אני מסתכל עליו, מצייר אותו בשלג, ומחכה שהדמעות של
הבפנים שלי יפסיקו.
אני ממשיך לרוץ, בלי לדעת לאן,
ובמרחק של כמעט נגיעה מהשמש (זה מרגיש לי כלכך קרוב עכשיו)

אני נשרף.