בעקבות קריאת שירים של ש. אדף.

אין קץ ליופי,
כמה חסד בדברים:
בצלילי האבנים הקרות שהתחממו בשמש,
באוושת הקוצים המצהיבים על הגבעות,
בפרחים המרפרפים ברוח,
בשירי משוררים המצמיחים גבעול מלב,
בצפצוף הציפורים בבקרים הדקים, הקרירים,
במוסיקת האנשים,
בשבילים המאובקים המובילים לאי אן, אל מחוזות המסתורין.

רק שיתנו לשמוע.
שיהיו שקטים.
שילמדו לבם לשקוט ולהאזין.

כמה חסד בדבר עצב עמוק בלב
כשהוא חושב:
איך המוח שם עובד בפנים,
בתוך הלב.

רק שיניחו לשמוע,
שילמדו להביט, שלוים,
שיאמנו לבם להאזין ,

שיהיו שקטים
שיהיו צנועים.