אנחנו צועדים בסך
פנינו מכוסות בבד שחור
והבד הוא מלבושנו היחיד
כל משב רוח קליל
את גופי הדקיק ירעיד
ימוטט אותי
כמו האלפים שהלכו לפניי
האם אגיע לשמים
או אולי אחזור לארץ אבותיי?

הקצין מורה לנו לעצור, הוא חולף לידי
אני שומע אותו שולף את האשה שלצדי
מוציא אותה מן השורה
אין לה כבר כוח לצרוח
אני שומע את נקישות מגפיו מתרחקות
אל עומק היער אותה הוא לוקח
אם הייתה בי עוד טיפה של כוח
הייתי רץ, מנסה לברוח
להציל אותה,
אבל אני יודע, שאין לי בשביל מה לטרוח

עשרים דקות חלפו
והוא חוזר מהיער בגפו
הוא מורה לפלוגה להסתדר מולנו בשורה
הנה הם כבר דורכים את הרובים
עוד רגע וגם אנחנו נאספים
מה מחכה לי?
גן עדן?
גיהנום?
או גורל נוראי אף יותר-
עוד חיים שלמים בכפור, כשלגופי רק פיסת בד שחור