איני יודעת בדיוק במה אני מאמינה. מאידך, בטוחה לחלוטין שאיני
מאמינה בכלום.  
האמונה היא החולשה.
הצורך האין סופי של אנשים, לדו-שיח, למחילה, לתפילה, לתקווה.
אני פשוט לא מצליחה להאמין שקיים דבר מה  גשמי או רוחני שאני
יכולה לבקש ממנו את מחילתו על חטאי. אני לא מצליחה להימנע
מלכתוב את המילה "אדם" כשאני מנסה לכתוב על אלוהים כלשהו.
אני בטוחה שהמאמינים לא חושבים על אדם כשהם מבקשים את סליחתו,
כי אחרת, היו הולכים ומבקשים סליחה מהאדם לו חטאו. אז על מי הם
בעצם חושבים?
למה מבקשים מחילה על חטאים שבוצעו ללא כל צל של ספק, ממישהו
שקיומו מוטל בספק רב.
למה וולד רך מחונך כל ימי חייו לכך שהוא נולד עם חטא בכפיו.
הלוא אם כל הנוצרים התנזרו מהחיים- תיכחד הנצרות.
למען האמת היהדות אינה טובה בהרבה. הדת שלנו, גורמת לאנשים
מסוימים להסית פניהם כאשר עוברות נשים ברחוב, לחזור לתקופת
האבן כל סוף שבוע, להוליד ילדים בלי סוף ולגדל אותם להגיד שכל
דבר שאינם יודעים פישרו הוא מצווה.
אולי באמת בארץ שכזאת עדיף שהכל יהיה בגדר "מצווה". מצווה
למעול בכספים, מצווה לשחד אנשים במערכת בחירות דמוקרטית, מצווה
שכל פוליטיקאי ישקר לפחות פעם ביום, מצווה להטיף לכל המצוות אך
להיות נביא שקר כשזה נוגע לאינטרסים הפרטיים.
אין לי מילה שתתאר את הארץ בה אני גדלה היום. מוזרה, אולי
משונה, רעה, טובה...
רע קל להגיד כשמסתכלים על הדשא של השכן, וטוב קל להגיד כשלפתע
מוריקה פינה בודדה בדשא שלנו. מצחיק איך שבמדינה שלי, פינה אחת
קטנה, מאירה פניו של עם, ברם הדשא הנבול הוא שגרתי ומשאיר את
העם אדיש.
אני רק מתחילה להכיר את הארץ שלי עכשיו, 18 שנים בהחלט לא
הספיקו. אני חושבת שהייתי מעדיפה להכיר את הארץ שלי, בכך
שייבשתי את ביצותיה, ובניתי את מושביה, אך אני מניחה שנולדתי
מאוחר מידי, עכשיו אני צריכה להכיר אותה בלבנות את בניין
ההייטק החדש, ולייבא את המכונית החדישה ביותר, או אולי לעמוד
בכנסת בתור ה"דור הצעיר", שסמכו עליו אותם מייבשי ביצות, ולקחת
מהם את כספם בטענה שהמצב קשה וגם הם מחויבים לעמוד בנטל.
במקום להגיד להם תודה, שבגללם קיימת מדינה שבה יש גם  משברים
מן הסתם, הדור הצעיר, אומר להם לשלם. כי היום, לא כמו
פעם...הכל מסתכם בכסף.
אני לא מרגישה שרע לי פה, ולא הייתי רוצה לעזוב...אך משום מה
איני רואה את הסיום משנה את נימתו הפסימית, לפחות עד הפעם הבאה
בה תצמח פינה ירוקה בדשא.