בדואי צעיר ,בן המדבר.
לחפש הגמלים
הוא אמר.
ידיו רעדו ,פניו מצהיבים:

אדוני בראשי אל תירה,
הרובה אל תכוון,
נא רחם,הגמלים הם בורחים,
לא תראה?

צעיר ורזה בן שמונה עשרה,
למה בכלל, שלחיות הוא ירצה?
מה בכך טוב ?
במדבר להתהלך,
גבולות לגנוב?

הוא משקר. הוא מוכרח.
זה חייו, זה טבעו.
מה יעשה?
כבר לא יברח.

ללמד לקח מוכרחים! הם אומרים:
אז למה הלב בוכה כך ?

במדבר הענק הוא שוכב לבדו,
בראשו הוא ירוי,
בן המדבר,
הנשר כבר חג מחפש את טרפו,
בן המדבר למד את לקחו.

במדבר הוא נשאר,
הוא ביתו,
רק הגמלים, יא אדון,
הם ברחו, הם ברחו...



               

לפי מקרה שהיה בזמנים אחרים ושלא בטובתי השקפתי עליו ולא
הצלחתי למנעו. ספור עצוב של גיבורים שלא הבינו מה הם עושים
ואולי בכלל לא הבינו מי היה הגיבור האמיתי וכל מה שנותר לי רק
לכתוב על הצער שנותר.