אני מסתכל עליך,
רואה אותך מביט בעצבות בשמיים,
ואתה רוצה למות.

אני מביט בעיניך,
הנוצצות מהשמש החמה,
רואה אותך מביט בציפורים החוזרות מעונת הנדידה.

אני שומע אותך,
ממלמל קטע מסיפור שאתה אוהב,
ממלמל קטע משיר שלא מזמן הכרת ועוד לא שכחת את מילותיו.

ואני רוצה, אני רוצה להרגיע אותך,
לומר לך שהכול בסדר -
למרות שזה שקר.

את מדוכא,
אתה מדוכא כי גילית שכל מה שלמדת בחייך היה שקר,
ושזה לא הוגן שאדם כמוך יצטרך להיות מישהו אחר, מישהו שונה.

אתה בוכה - אני ניגש,
מנגב את הדמעות,
אתה אומר שלא צריך, אבל אני מתעקש, כמו תמיד.

אני לא מפסיק,
כי אני לא אוהב לראות אדם שבוכה,
אני לא אוהב לראות אותך בוכה.