מחפשת חום ואהבה
שמישהו יאהב אותי ואז אוכל לאהוב את עצמי
למה זה ככה?
שאלה קשה אך פשוטה.
לא אוהבת את עצמי.
מחפשת הוכחות שלא אוהבים אותי.
רוצה לשמוע במילים, רוצה לראות במספרים, רוצה לשמוע אותם
מתפתלים ואחר כך מתחננים.
לא אתן את עצמי שוב.
ואם לא אתן, הרי לא יאהבו אותי יותר וזו הבעיה.
שהרי אז לא אוכל לאהוב את עצמי לעולם.
ואם אתן קצת? ואם אתן בכאילו?
אפזר חיוכים, אתעניין באחרים, אטיל מקסמיי על אלפי אנשים.
אז אחוש ריקנות ודממה.
זה לא אמיתי, זו סתם אשלייה.
המעגל סוגר עליי. תוחם אותי בגבולות של זעם. של כעס.
איך להיות אמפטית כשבפנים משתוללת סערה?
איך להיות אוהבת כשבפנים אין טיפת אהבה?

אמא שלי אומרת שהיא אוהבת אותי.
אבל בעצם אין לה ברירה. בודקת את הגבולות שלה באמצעים שונים
והיא מוכיחה לי את עצמה. אמא למופת. דואגת שאוכל. דואגת שאגדל.
דואגת שאהיה כמו כולם.
ואני לא. אבל רוצה.
מוכנה לוותר על עצמי אם אמא ואבא יסכימו לאהוב אותי קצת יותר.
אולי זה יספיק. אולי לא יהיה לי עוד צורך במישהו אחר.
אולי אבין סוף סוף את משמעות המילה אהבה.

אולי אני פשוט לא בנויה לסוג כזה של קירבה.
אולי מסתתרת מאחורי חלון ראווה, מחכה שמישהו יבוא לקנות במחיר
מציאה.