הוא שוכב במיטתו ובוהה בחלון הגדול שמולו. היא לא מפסיקה
להופיע לנגד עיניו, לא מפסיקה להיטפל אל מחשבותיו, לא מרפה את
אחיזתה ממנו. מאוויו הכמוסים ביותר מתגלמים באישה זו, השואבת
אותו עם תשוקותיו שלא באו על סיפוקן. מרחפת כדמות היולית, חסרת
צבע-כמעט שקופה, כמעט בלתי נראית. אבל הוא רואה אותה, והיא
אותו...

שמה את הלק האדום המבריק על הציפורניים החדות והארוכות. לוקחת
את השפתון הכהה ותוחמת את שפתיה המלאות בצורה מדויקת.  מחליקה
את גופה החטוב לתוך השמלה האדומה הצמודה, שבה נראים כל חמוקיה
בברור. מעלה על רגליה הדקות את המגפיים הצרות, האדומות וכל
כולה אומרת חושניות. היא דבקה במטרתה, עיניה החדות בולשות
באוויר הלילה, מחפשות את הקורבן הבא...
יוצאת החוצה לעוד מסע, מסע המחויב על כורח המציאות לשם
הישרדותה. מתירה את שיערה הארוך השחור, מניחה לרוח הלילה
האפילה לעשות בו כבשלה. היא כבר יודעת את הכיוון, חושיה מראים
לה את הדרך הנכונה. היא מסוגלת להריח את נשימתו, דפיקות ליבו
מהדהדים בראשה ומתנים את הקצב להליכתה, הקצב מתגבר והולך...
היא נעה במין גלישה כזאת, לא בדיוק הליכה וגם לא ריצה, כמו מן
ריחוף שכזה, רגליה נוגעות-לא נוגעות בקרקע. והדרך מתמשכת והיא
נמשכת אליו במין כוח מגנטי בלתי מוסבר המראה לה את הדרך
הנכונה...

ההזיות מתחילות לשגע אותו והוא שוקע בשינה רדופת חלומות,
עליה.
בחלומו היא מופיעה שוב והפעם בצבע, בשמלתה האדומה, כל-כך
מציאותית, כל-כך מוחשית, כל-כך קרובה, רק מרחק קצר של הושטת יד
מפריד בינהם, אך הוא מאובן ומרותק למקומו, מוקסם מיופיה
עוצר-הנשימה, מעביר את עיניו על כל גופה. היא מתקרבת אליו, ואז
גופה מתקשח וניביה החדים מנצנצים באפלה, הוא מביט בעיניה ואז
הכל מתחוור לו, הוא מבין. מאוחר מידי...
היא מסתכלת עליו בכיסופים עזים, בתאווה בלתי נשלטת
ואז בבת-אחת היא מסתערת עליו ומתחילה לינוק ממנו את כל החיים.
הכל קורה נורא לאט, והוא מרגיש בייסורים וכאב איך היא לוקחת
ממנו הכל,
את כל הידע, המחשבות, ההזיות, הזיכרונות הטבולים בכאב מר אך
מעורבים בשמחה צרופה, הרגשות הפגועים והגאווה הפצועה ביחד עם
התקווה שעדין לא נמוגה, כל הסבל שעבר עליו בחייו וכל רגעי
האושר הקטנים, זיכרונות הילדות הקסומים שמוגנים בתמימות טהורה
ורגשות האשם על המוות הבלתי נמנע שזכרו עדיין כה טרי בראשו,
טרי כמו הדם שעל שפתיה,
הכל, עד לטיפה האחרונה...

הטיפה האדומה.