ברגעי חסד אני נזכר
באותן הפנים שהיו לך.
אלו מרחקים שגומעים מהר
בצעדים גדולים של לנוע או לחדול
וישנם דברים שחייבים להיאמר
כיוון שבילתם אף האדם
נבלע. ויש לומר אותם בנשימה עצורה בלי סימני פיסוק בלי מרווחים
ובלי מעברים בין שורה לשורה. ולעולם אין לשוב
ולומר אותם, ולעולם אין לשוב ולומר אותם
מההתחלה.
בפנים ההם שלך אין זכרונות מרים
או צליל צורמני של חריקת השיניים.
בפנים ההם שלך אני רואה את הים והוא כחול ומשתרע.
עוד ועוד משתרע. נשימתך רוח ים מלוחה לגמוע.
אצבעותייך חול להתחפר בו, לא חול להתפורר עמו.
גלים לצלול ולרצות ולדעת ולשאול, לא לשקוע ולדהות.
כל כך הרבה יש,
בפנים ההם שלך,
וראה כיצד אנו שנינו מתערבבים בפנים שלך,
באותן הפנים. |
