אני לוקחת נשימה עמוקה, מלאה בעשן רכבות,
ברושים ושדות חשופים, ארטיק ענבים, שיר ישן.
בעוד אני סופרת לאט, בלב, מספרים מבולבלים,
עיניי נעצמות בשקט,
ואני אתכן.

ראיתי אותך היום אחרי שלא התראנו כמה חודשים טובים,
אחרי שיחות ארוכות ונעימות,
שעומדות למול הרבה פספוס ומרחק, בחשש אקרא לריק הזה בבטן
געגועים.
את נראית כרגיל, ממש כמו שזכרתי , אותו חיוך לבן ובוהק ,
שכמו שהראש שלי יודע לצייר אותו,
ככה הלב שלי יודע להנמס ולהישבר ממנו, להרגיש בטוחה וזנוחה בו
זמנית, אשמה ומוגנת גם יחד.
לא הספקנו להחליף מילים רבות, אינטימיות בטח שלא הייתה שם.
(אולי מעולם לא )
ובכל זאת בשיחה הקצרה שניהלנו כולנו,
הרגשתי שוב איך שאני מאכזבת אותך,
איך שאני לא מי שאת רוצה שאני אהיה,
אפילו לא שקעת בויכוח, או שכנוע,
פטרת אותי מהר מהדיון בשתי מילים, וזהו.
אחר כך הלכת, ואני כרגיל נותרתי עם אותו פספוס ואותה החמצה,
מרקדים לי ביחד בבטן
מכאיבים לי בלב ובראש.
יותר מהכל התפספס לי, שלא חיבקתי אותך.
החיבוק הזה חיכה לך כל כך הרבה,
ונשאר תלוי באוויר שהשארת אחרייך,
ממהרת ללכת, כרגיל.
אולי פעם אחת זו צריכה להיות אני, שתמהר ללכת,
או פשוט רק תלך, ממך,
כי אני צריכה להגשים חלומות משלי עכשיו.


בדרך הביתה שמענו באוטו את "מלאך", של אביב.
עמדו לי דמעות בגרון וחשבתי עלייך,
נסיכה מכשפת שנקרתה , בטעות כנראה,
לדרך המאובקת של נדודי לבי
ושנתי.
כמו שמיכה של עצב נפלה עליי ההכרה
קטנה שלך כבר לא אהיה
לא עוד.
איבדתי אותך, וזה כבר לא חלק מהמסע שלי.
זה כאב, ושרף, אבל בא בשילוב של הכרה שקטה, של הבנה,
כמו שדרך מסעות ברורה אחרי גשם ראיתי את שבילי
ואת כבר לא שם.
קטנה שלך אני לעולם כבר לא אהיה,
וכמה דמעות שעומדות לי בגרון בגלל זה,
וכמה שהן מפריעות לי לנשום אני יודעת
אני צריכה לגדול , לצמוח ממך.


עברה שנה מאז שהכל קרה בינינו.
מאז מה שקרה לנו.
פעמים רבות אני חושבת, שאולי כמו שאף פעם לא היינו ביחד
שום דבר גם לא חווינו ביחד,
כל אחת באה והלכה מ ואל מקום מאד שונה.
ובכל זאת כשאני רואה תמונה שלך, אני מתמלאת ברעד ורצון ל
חבק ולברוח בו זמנית.
כמו תמיד.
יש בך את החום שאני זקוקה לו,
אבל נגמרתי, נגמלתי.
מלהישרף.
אני אוהבת אותך תמיד,
זאת אהבה מוזרה שלעולם אני לא אוכל להגדיר.
וכבר אמרתי לך פעם, שאולי יום אחד אותה אהבה
שתבער שנים על גחלים בלבבותינו
תביא אותנו שוב אחת אל השנייה.
אבל בינתיים אנחנו ככה, לחוד
וחד.
יש בך את החום שאני זקוקה לו,
אבל עכשיו אני רוצה רק
להיכבות.


אני מחכה לך כמו ילד , עומדת על קצות האצבעות במסדרון
ונוגעת באצבע כמהה בדפים בלוח שנה
סופרת ימים, נוגעת ביום, באותו יום מיוחד.
אני נושמת את התקווה לראותך,
ושומרת לך אלפי אלפים של חיבוקים
מנומקים היטב
במגרת לבי.
עזבת אותי אפרוח, גוזל רך ותועה,
וכשתבואי אני כבר כמעט ועפה
כבר חיילת,
גדולה ויפה, יש אומרים.
ואולי אני אחכה לך, בשדה התעופה,
לבושה בשמלה לבנה,
אוחזת בלון צבעוני,
ואולי אז הלבד שלי ירגיש פחות עצוב
ובוכה.
בינתיים אני מחכה לך,
הידיעה כי תבואי מהווה לי אוויר זמין לנשימה
כל פעם שאני כמעט ונופלת, צוללת אל מותי אני יודעת
יגננו כנפייך על יומי
וחלומי.
רק תבואי כבר , כי קשה לי לחכות פה,
ודמעות מציפות אותי
למול בואך, וחסרונך בחיי בינתיים.
בואי כבר הנה,
כי השארת אותי גוזל תועה, אפרוח,
ועכשיו אני כבר
יודעת
לעוף...




אני פוקחת עיניים, מתקבלת בחום ישראלי למציאות שמכה
מעיקה.
אני מצטרפת לקצב, להספקה, למרוץ הזה אחרי הלא ברור.
כשיתאפשר לי אני מבטיחה שוב לעצור בצד,
לנוח על איזה ספסל מעץ
פיסת מדרכה או סתם אבן.
להיות אתכן, לנשום אתכן.
את כל מה שנתתן לי,
את כל מה שבלב שלי
והוא בעצם אתן.
לשיר בשקט את שיר נדודיי
שמורכב מצלילי זיכרונכן
להתכסות בליל בשמיכת חלומותיי
שתפורה מתוויי פניכן.
באשר אהיה תהיו איתי,
אבל זה המסע שלי עכשיו,
אני מוכנה סוף סוף
ואני לא מפחדת.
זה המסע שלי עכשיו,
ולמרות כל זה,
למרות היותכן ולמרות נוכחותכן
שתרחף מעליי תמיד,
זה המסע שלי עכשיו
ובו אני



לבד....





לדנה, עדי, דניאל ואחותי תמר. באהבה גדולה ממילים...