דנה אוהבת מקרי סעד.
בדיוק חתכתי את העגבנייה האחרונה לסלט שלי כשהם התקשרו.
הפלאפון היה מונח מולי וברגע שראיתי על הצג את מספרו של
בית החולים קפצתי כנשוכת נחש.
הדם מהחתך התערבב עם המיץ של העגבנייה על קרש החיתוך הלבן.
נשכתי שפה בכאב ועניתי.
תוצאות הבדיקות שלי שם , מחר בעשר בבוקר,
להגיע רצוי עם ליווי.
יבשה וקרה , פקידה מיואשת ומשועממת שלא תמיד זוכרת שהיא מתעסקת
עם חיי אדם.
גיחכתי, מזכירה לעצמי את הנאומים הנלהבים של המפקדות בקורס.
ליווי, לא רציתי בזה.
מה שלא יגידו לי אני רוצה להיות הראשונה לדעת, ואין בי כוונה
לחלוק את הראשונות הזו עם נוסף.
ידעתי שזה ירגיז את גולדברג, הדוקטור,
היא ממילא קוראת לי מרדנית ארורה.
תוך כדי חבישת החתך חככתי בדעתי מי ילווני.

דנה הייתה מתוקה כרגיל, כן ובטח ולמה לא אמרתי לה קודם.
היא תצא הערב הביתה, ניפגש על הרכבת בבנימינה,
היא חייבת לרוץ עכשיו אז לילה טוב ונתראה מחר
ותשמרי על עצמך אה.
אם אני אשמור על עצמי לבד לא תישאר לך בכלל עבודה,
פלטתי, מעט צינית
והיא צחקקה ענבלים ואמרה די כבר נודניק ונתראה מחר וביי.

ברכבת אני עייפה ועצבנית ומפהקת.
היא מושכת לי את הראש לכתפיים שלה, מלטפת לאט ואומרת
תשני
את צריכה לנוח בינתיים.
דווקא מהזווית המוזרה הזו, של ראשי על כתפייה הבחנתי פתאום,
איך שהגענו לים, שדמעות זולגות לה על העיניים.
באגוצנטריות אימפולסיבית שאלתי, מה, זה בגללי?
והיא רק משכה קלות בכתפיים ואמרה לי אולי
אני לא יודעת.
אין אצלך לא לדעת יש לך רק להתחמק, עניתי לה
וסובבתי את הראש לכיוון השני.
אחרי כמה דקות של שתיקה היא שאלה פתאום
את בכלל מתגעגעת אליי?...
לפעמים, מלמלתי, נבוכה ומופתעת.
ברגעים ממש ממש קטנים ומסוימים,
אבל
זה עובר לי מהר.


דוקטור גולדברג בדיוק סיימה את ההפסקה שלה,
ממהרת להסתיר את הסיגריה, קוראת לי בקול ברזלי.
אני זוכרת רק את תנועות השפתיים שלה,
הגוף שלי שם המחשבות נודדות.
היד של דנה בתוך שלי, יד קטנה מצילה,
פתאום הבחנתי שהיא רועדת יותר ממני.
ליאורה, כלומר גולדברג, אמצה לעצמה דיבור מרחם
שקט, איטי ומעצבן.
שתגיד כבר, קיללתי בלב.
סרטן.
מכה מתחת לחגורה, היא לא הכינה אותי לזה קודם.
דנה ישר התחילה לבכות ואני כבר חשבתי
שעדיף היה לבוא עם נמרוד או עם יוני.
אחר כך הלכנו לים וזה היה ממש כמו פעם.
על החוף קנינו גלידה וחיכינו לשקיעה,
למרות שהיו עוד המון שעות
דנה התעקשה ולי לא היה אכפת,
נכון שאני זאת שעומדת למות אבל צריך לזכור ולהיות נדיבים.
(מארק גרין, גם הוא מת מסרטן)
אחר כך דנה התחילה לשיר ואני זרקתי אבנים למים
וחשבתי שסרטן יכולה להיות גם מילה מצחיקה
כמו סבסטיאן מבת הים הקטנה.

בערב חזרנו ברכבת, היה לי קר
והיא חיבקה אותי עד שכמעט לא נשמתי.
חצי שעה לפני שהגענו זה בא לי.
בכיתי כמו משוגעת והיא רק חיבקה וחיבקה,
ונענעה אותי כמו תינוקת, ואמרה שיהיה בסדר,
אנחנו נילחם ונתגבר.
אנחנו?!
זה הסרטן שלי, היא לא יכולה לקחת לי אותו.
אחרי כמה דקות הבכי עייף אותי ונרדמתי.
היא העירה אותי כשהגענו.
נפרדנו על הרציף, שותקות.
תתקשרי אליי, היא לחשה לי בחושך.
ואני רק עשיתי כן כן עם הראש, ממושמעת כלפיה, כתמיד.


ידעתי שמתחיל לי משהו אחר עכשיו,
שהחיים שלי משתנים.
ידעתי שאני צריכה אותה שם, מצד שני פחדתי לתת לה לראות אותי
מתפרקת.
בלילה לא נרדמתי מרוב מחשבות, וכשכבר עצמתי את העיניים
רקדו מולי מליון סרטנים בכל הצבעים
הם הצחיקו אותי, אבל כשפתחתי חזרה את העיניים
התחלתי שוב לבכות.
רגע אחד לא ידעתי מה לעשות,
בזה שאחריו כבר חייגתי לאט,
מבינה שעכשיו יותר מתמיד,
אני זקוקה לה, אני מתפרקת
אני חולה ואולי אני אפילו אמות
ואני צריכה אותה
וזה לא נורא
היא הרי
כל כך אוהבת
מקרי סעד


כמותי.