היום, אנשים נרתעים מלאמר לי: אתה מפגר. הם לימדו את עצמם לשון
חלקה. אבל אני מפגר סביבתי וגאה.
פעם הייתי מהלך בחרדה,
הם היו מסתכלים עלי כאילו הייתי הילדה הכי יפה ובאמת הייתי. זה
לא ככה מה שאתה חושב. יש קצב בחיים הללו, ואני חייבת למשוך
למעלה, גם אם שכחתי לגלח את הרגליים.
אפילו נשים חרדיות
כבר יוצאות לעבודה, אז אני בטח יכול. עכשיו שלוש פעמים: "אני
יכול, אני יכול, אני יכול". זה לפחות יותר זול מלשלם
לפסיכולוג. וזה לא עוזר בדיוק אותו הדבר. בפעם הבאה אקנה מקל
סבא ואתקע בגב שלי. עכשיו רץ לפגישה בעין חרוד,
שם יש מפעל שמעסיק כל מיני, ודווקא הפיגור עוזר להתקבל, כי הם
משלמים פחות למפגרים. הגעתי חמש דקות לפני הזמן ופתאום נפגשנו,
לזמן קצר. אחרי דקה ארוכה של נעיצת מבטים הדדית, אני ביופיה
המהמם, בגינוניה המשרים אוירת אפסות שמיימית, והיא ביפי כיעורי
הרב, בסירבול הבולט, בפיגורי.
היה שם עוד אחד שישב ושתק ממש בחרדת
קודש. לידי ישב אחד, משהו זוועה. כלפי חוץ השתדלתי להיראות
מנומסת וחייכתי אליו. אבל האידיוט תפס טרמפ ונעץ בי מבטים.
כמעט והטחתי בפניו את האמת המרה במלואה, אלא שאז הוא נקרא
להיכנס, ניצלתי את הרגע, המועמד האחר ישב שם בוהה בדלת הנפתחת,
החובקת לתוכה את אותו כבד גוף "משתקם", ביודעו כי סיכויו
מגיעים בערך לגובה האיי קיו של זה שנכנס. ואני שלפתי באלגנטיות
מזהירה את אותה קופסא מהודרת, שחופנת בחובה את הכדורים נגד
חרדה
שהתפזרו על הריצפה, דוקא למרגלותי. תמיד זה כך, מרוב שרצתי
היגעתי ראשון, אבל הם הכניסו דווקא מישהו שבא רק לפני חמש
דקות, לו היו מכניסים לפי התור הייתי מצליח להתחמק. זה כבר חצי
שעה שאני עושה הכל להיראות כאילו אני לא שם לב אליה, כאילו הלב
לא דופק בקצב של מאה ועשרים. עכשיו בגלל האידיוט הזה אני יושב
והיא רוכנת, מאספת למרגלותיי. לא נותנים מנוחה לבן אדם. עכשיו
היא פונה אליי שאחפש עבורה את הכדור שהתמקם לו בקפל מכנסיי.
למזלי, משום מקום הופיע לפתע חרדון,
יהושע היה שמו הפרטי, אבל אני תמיד קראתי לו חרדון. הוא נכנס
באמצע הפגישה ואמר שאני חייב לחזור איתו מיד. הוא תמיד היה כזה
אבל אני אספתי את עצמי ואמרתי לו שאני אולי מפגר אבל אני לא
מפגר ושמצידי הוא יכול לחזור לבד. אחר-כך הודיעו לי שקיבלתי את
הג'וב ושיחררו את כולם. התנצלתי בפני השנים האחרים, והם קיבלו
את התנצלותי בעיני סכין. אט אט התגלגלו הדברים לידי שיחה,
לבסוף, הגעתי לחדרה, שלושתינו, ולא קפצה שורה - וזה מה שגרם לי
להבין.