אבי ימאי היה, את פניו איני זוכרת אלא במטושטש.
בחודשים הארוכים שהיה מפליג, הייתה אמי מנסה למלא את החסר, אך
ללא הועיל. השתוקקתי לאבי כפי שהוא התאווה אל הים.
את ילדותי אני זוכרת בצבעי מים וריחות של מזחי עץ על ים.
כשהיה מגיע אלינו, הייתה בת דמותי הקטנה מתנפחת מגאווה ובוערת
רגשות ככבשן.
בהישמע צליל חריקת השער, עצי האורן שבחצר קמרו גזעיהם לברך את
השב, פסיעותיו הארוכות נשמעו חרש על שביל הכניסה, ואני הייתי
מותחת את קומתי הנמוכה ורצה אל זרועותיו של אבי הגבוה כאוג.
אמי הייתה עומדת הלומה בפתח הבית, מביטה נכחה, כאינה מרשה
לעצמה להאמין שחזר, ואינו אכול זרמים ודגה, שלא נפקד מעמה
למצולות.
בימים המעטים שניתן לי אבי, הייתי מניחה את אמי כחפץ בירכתי
יומי, והיא הייתה מוצאת בליבה סבלנות כי היה אשה הרם מצוי בין
כותלי הבית, מניח ראשו על בטנה ידו אוחזת כפה ועוצם עיניו
הלאות.
בבקרים נעורתי לקול המים המזרזפים מהברז, מצטרפת אליו לתגלחת
של בוקר, והוא מורח פניו ופני בשקדנות במברשת שידיתה עץ
וקצותיה קצף, מביט אלי מתוך המראה ואינו מלין כי אני מעקבת
אותו.
כיציר ים מבוהל שהושלך אל החול, היה מהלך עמי יום יום אל המזח
שחרט דגלי זיכרון על ילדותי הראשונה, להביט במים הירוקים שנדמו
לי כמדינה אחרת.
הדייגים הכירו את פניו היטב, ובידם שלל מתנות צדפים ושברי חרס
לבתו החבויה בין כפלי מכנסיו, ידיו לוחצות ידיהם, ורגלי
מסתבכות ברשתות הפרושות על רציף העץ.
הוא היה צועד לאיטו אוחז בידי, מספר על חופים אחרים, וזרות
סיפוריו ממלאת לבי בהלה שמה יישאר על חוף מחופיו, ומהלכת קסם
על נפשי.  ואיש זה שהיה לי אב, מניח לי להיצמד אל צדו כשהשתופף
ללמדני את מפות השמיים שלפיהן כך אמר, אוכל למצוא את דרכי בלב
ים ולילה.
לילותיי אלה רחשו מלמולי אב ואם שהדיהם נשמעו בראשי בכל חודשי
היתמות שבאו אחר-כך, הספינות בחלומותיי הגיעו אל חופי מבטחים
ושקטו לימים ספורים בדייקנות. אמי לבשה סומק ובת צחוק הייתה
מרככת את שפתיה היפות.
בבוקר לכתו הייתי אחוזה בידיו דקות ארוכות, עור פניו המגולח
מתחכך בלחיי, והוא מערסל אותי כאם מגוננת, לוחש אל אוזני
ומפייסני באהבתו. אני זוכרת את ריח המלח שהיה ממלא את נחירי
בתוך חיבוקו העז, ואת עיניו צוחקות אלי כאדוות מים זעירות.
משלא חזר ימים רבים, תרתי אחר עיני אמי, שפתיה קשו, והיא הייתה
כשוקעת.
כשנאסף הקיץ, הוליכוני רגלי יום אחר יום כאחוזת רוח אל המזח,
מים רבים מציפים אותי ושוטפים את פני בדמעות שעקבותיהן מלוחות.
שלל אוצרותיי הפך לשבילים מוליכי שולל שנסתיימו ברגלי הסבוכות
ברשתות דייגים.