בברית, חמש דקות לפני העניין עצמו, בא אביו לאימו ואמר לה בזעם
ובהתרגשות שזה לא ייתכן, לא יעלה על הדעת שהיא תשתלט על כל
חלקה במשפחה ותקבע גם את שמו, אחרי שכבר קבעה את שם אחיו הבכור
לזכר אביה. הוא דרש שההחלטה על-שם העולל תיפול בחלקו, גם הוא
רצה לקרוא לאחד מבניו על-שם אביו, עבד, אך מכיוון שלא עלה על
הדעת לקרוא לילד בשם ערבי, בחרו בדבר הקרוב ביותר שמצאו,
עובדיה, שם ארכאי שיהיה לו לאות קלון שנים אחר-כך.
הרעיון הזה לא מצא חן בעיני האם, אך היא נאלצה להסכים לו,
למגינת ליבה ולב אחותה הקטנה, אורית, שקבעה יחד איתה את מה
שהיה אמור להיות שמו על-שם הסרט האהוב על שתיהן, זוהר בדשא.
התפתחו ויכוחים. האם נכנעה, אך אורית התעקשה על זוהר וסירבה
להיכנע, והמוהל עיקם אף והזכיר לאבא שהוא מקבל את התשלום שלו
בתום שעתיים- חתך או לא חתך- כך שהאב, מחרדת התשלום הכפול איבד
את סבלנותו וצעק על אורית שזה הבן שלו, לא שלה, והוא ייקבע.
השם נשאר עובדיה.
אורית הייתה מזועזעת. מרגע שנגמרה הברית, היא סירבה לדבר עם
הוריו של עובדיה, והאם, שאחותה בת ה17 גודלה על-ידה, לא יכלה
לשאת את זה. אורית דרשה התנצלות, ויותר מכך, דרשה שיוסיפו
"זוהר" לתעודת הזהות של הילד האב גיחך לשמע הרעיון, וכך, בפעם
הראשונה, התחילו בני-הזוג לריב, והמשיכו לריב, ולא הפסיקו
לריב. עד היום.
גם כשהשלימה אימו עם אחותה לא נסתיים הסכסוך בין הוריו. אורית,
מצידה, המשיכה לקרוא לו זוהר, עד שהוא היה גדול מספיק לומר לה
שזה לא שמו, שקוראים לו עובדיה. כשגדל עוד, שאל אותה למה לא
קראה לאחת מבנותיה "זוהר" אם כל-כך אהבה את השם. לבת הראשונה,
היא אמרה, בחר בעלה את השם, לבת השניה היא קראה "תום", על-שם
"ימי התום". יש שיגעונות שלא נעלמים אף-פעם.

בברית שלו המוהל פישל, פישל בענק. הוא חתך יותר מדי, או פחות
מדי, אבל מה שבטוח זה שבעקבות הטעות הזאת, עובדיה נכנס ויצא
מניתוחים בדיקות וטיפולים כל ימי ילדותו. שלוש פעמים ניתחו
אותו, עד שכשהיה בן שבע ורצו לנסות פעם רביעית, הוא סירב.
המחשבה על הכאב הנורא שאפף אותו בכל פעם שהתעורר מההרדמה
הטריפה את דעתו, והוא לא היה מוכן להיכנס לזה שוב.
אבל עדיין כאב לו נורא כשהוא השתין, אז הוא היה מתאפק. וכשהלך
לישון היה מרטיב את מיטתו. הוא לא הצליח להשתלט על זה אף-פעם.
כשנשלח, בעקבות החלום של אביו, איש הצבא, לפנימיה הצבאית, הפכה
בעיה קטנה זו למכשלה עצומה. אחרי שבוע שסבל את הצריבה הנוראית
של השתנה עירנית הרטיב גם את מיטת הפנימיה והודח ממנה, מפיל
בכך ענן שחור על אביו.
שנים מעטות אחר-כך, כשכבר הגיע זמנו להתגייס, גילו את העניין
הזה בתיקו האישי משבוע הפנימייה שלו וביררו את הבעיה איתו, הוא
ניסה לשקר ולאמר שהוא התגבר על זה, אך לא היה מנוסה בשקרים,
והרופא שלח אותו למרות דבריו למעבדת שינה, שם באופן בלתי-נמנע
נחשף השקר, לא מותיר מפלט מהגדרת אי-ההתאמה לשירות, שהודבקה לו
מאז, מויתור על שירותו הצבאי, ובהטלת חרפה אחרונה על אביו,
שבשנה שנותרה לו מאז עד הפנסיה המיוחלת התבייש להביט בעיני מי
מהקולגות שלו, או אפילו בעיני החיילים שלו, שכל פעם שהביט בהם
לא יכל להתחמק מהמחשבה שהם משרתים בכבוד- ובנו לא.

בברית שלו, כשהמוהל ביקש שיביאו אליו את היין, התנגש הכלב של
דודו באימו, שהפילה בעקבות זאת את הבקבוק היחיד שהיה בבית
ושברה אותו לרסיסים. המוהל, שהיה להוט לסיים את הטכס, הוציא
מכיסו כמה לירות ושלח את אחד  החברים של אבא של עובדיה לקנות
משהו במכולת השכונתית. כששאל אותו החבר מה לקנות, ענה לו המוהל
שלא משנה, העיקר שיהיה משהו חריף. אותו חבר קנה את הדבר היחיד
שידע לקנות, משלשל את העודף לכיסו, כך שהדבר הראשון שבא לפי
התינוק בחייו מלבד חלב-אימו היה גולדסטאר מסריחה שנקנתה רגע
קודם.