היום היתה לי מריבה עם השותפה.
דיברתי אליה בצעקות, כשאני מאבד את הביטחון (וזה ממש לא קשה)
הטונים שלי עולים.
לא מצאתי את המילים והיא לעומת זאת התנסחה בבירור,
התבלבלתי, גם שאני צודק אני מרגיש שאני אשם.
גם שאני צודק אני יוצא אשם.
היא תשכח מהמריבה עד מחר,  אני לא אפסיק לחשוב עליה,
היא תפריע לי בעבודה, בחיים - לפחות לעוד שלושה ימים.
אולי היא נפגעה ממני אולי בכל זאת היא צודקת אולי טעיתי.
כל עולמי שגם ככה מעורער, יתערער יותר, כל דבר קטן גם שלא קשור
אליה יפריע לי.
כל הרגשות נעים מקצה לקצה במהירות מדהימה, הכל מוגבר עד לקצה.
מיום חופש מהעבודה שעבר בסבבה לבכי במיטה, לבילבול שתמיד נמצא
ורק
מחכה לצאת החוצה.
מסתכל בקינאה באנשים שתוך 5 דקות היו שוכחים הכל, שהיו עוברים
הלאה
מנסה גם אבל ללא הצלחה.
דברים קטנים מערערים לי את החיים, את הביטחון, שיר קטן ברדיו
יכול
לגרום לי להתחיל לבכות, להתרגש, לשמוח הכל ברגע - מקצה לקצה,
לשקוע
במחשבות - לרחף.

יוסף.